ביקורת ספר: אינפיניט ג'סט

"I'll make the journey first, then depart." (Infinite Jest, 16)

אינפיניט ג'סט שווה שמונה חודשים. שווה לשקוע באובססיה על המשמעויות שלו. שווה לגלוש שעות בפורומים כדי להשלים את כל הדברים שלא קלטתי בפעם הראשונה. וגם יהיה שווה לקרוא אותו שוב. גם אבל אז.

בלי ספוילרים.

IJ הוא ספר שמתרחש בעתיד סמי-דיסטופי, פחות או יותר 15 שנה אחרי השנה שבה הוא נכתב (1996) - כן, זה בערך אמור להיות עכשיו. אנחנו לא יודעים בדיוק כי בספר לוח-השנה נהיה מסובסד - השנים נקראות עם שם הספונסר שלהם (Year of the Whopper למשל, בחסות בורגר קינג). העלילה עוקבת, בגדול, אחר פנימיית נוער לטניס, בית מעבר לנגמלים מסמים/אלכוהול, ופעילות מחתרתית של ארגון טרור קוובקי. אבל זה בגדול. חוצמזה הוא מתעסק כמעט בכל אספקט של החיים בחברה המערבית - כתות, דיכאון, בידור, מכשירי וידאופון, ספורט, פרסומות, פוליטיקה "נקיה", הדמויות ב"חופשי על הבר", סמים (כמובן), איכות שירת הרקע של לינדה מקרטני בווינגז ועוד ועוד ועוד. הרבה עוד. למעשה אני לא חושב שאי-פעם קראתי ספר שהיה בו כל-כך הרבה עוד. שוחים בעוד. אתה טובע בעוד. כל הספר הזה הוא עוד.

הספר נע כל הזמן בין דברים רציניים מאוד לבין איגיונות מטורפים - התדירות שבה הספר מתנדנד הלוך ושוב בין קומדיה לדרמה לטרגדיה וחזרה לקומדיה היא מדהימה. הוא יכול בכל רגע לקרוע אותך מצחוק ושניה אחר-כך לקרוע לך את הלב (במובן הזה אני חושב שההשוואה הכי טובה, לפחות מאוצר הספרים שאני מכיר הוא מילכוד-22 - עוד ספר שמתהלך על הגבול הדקיק הזה).

והשפה. הדבר הראשון ששמים לב אליו אלה המילים הארוכות. זה כנראה נחוץ, אבל אני אישית לא קראתי את הספר עם מילון צמוד (מספיק מסובך לסחוב את ה1000 עמודים של הספר) - מה גם שמילון כנראה לא מספיק, צריך כנראה גם איזו אנציקלופדיה רפואית, או עותק של וויקיפדיה. הכתיבה היא בהחלט בסגנון היפר אינטלקטואלי כזה, אפילו בקטעים שלועגים ממש בדיוק לפלצנות מעין זו (שכחתי להזכיר שיש גם הרבה אירוניה). מעבר לפוליסילבילים האלו יש את כל הניבים הלשוניים שדייויד פוסטר וואלאס יוצר בעצמו - סלנג חדש, עיוות של ביטויים קיימים, כינויי רחוב לכל סוגי הסמים הקיימים ועוד ועוד ועוד (שוב). אינפינט ג'סט הוא פשוט ספר עמוק - עמוק במלוא המובן של המילה - אני חושב שקשה מאוד לעכל אותו במלואו, אפשר רק לנסות לנגוס ממנו מכמה כיוונים. הבעיה היא רק שמכל כיוון שאתה מגיע, תמיד נדמה לך שאתה מפספס את העיקר. יש בו הרבה פילוסופיה. הרבה מתמטיקה. התמכרות. גמילה. דיכאון. התאבדות. יחסים משפחתיים. המלט. קולנוע. אפשר לכתוב תזה שלמה להתיחסות של הספר לכל אחד מהנושאים האלו (ונראה לי שכתבו כבר את רובן). אני לא רוצה לכתוב יותר מדי על מה שאני חשבתי על הנושאים בספר, גם כי אני עדיין לא סיימתי ללעוס אותם, וגם פשוט כי אני חושב שזה מצריך ספוילרים. אבל די לומר שיש הרבה מאוד על מה לחשוב כאן.

אבל גם יש רע. אי אפשר להתעלם מזה שהספר מאוד מאוד ארוך ומתיש. שיחסית מעט מאוד קורה בו - זה למעשה 1000 עמודים של אקזפוזיציה. שהוא ספר שבהרבה מובנים מאוהב בעצמו - הפלצנות בספר (ואולי גם בביקורת הזו) חוצה את גבולות הסטרטוספרה. ולקרוא אותו... יכולה להיות חוויה מאוד מתסכלת. יש בו קטעים שהם בפירוש עוינים לקורא - טיזינג אינסופי לגבי חתיכות עלילה חיוניות בסיפור. הרבה (המון!) דגיגי הרינג אדומים שלא מובילים לשום מקום (כמו LOST?). בנוסף, ההתמסרות שIJ דורש ממך, כמו שכותב עזרא קליין:

"Reading this book should be a terribly lonely experience. It is so sweeping and detailed and consuming. No one outside the novel can possibly understand what you’re talking about."

שזה בערך בדיוק מה שאני חש כשאני כותב את השורות האלו.

אז למה אהבתי אותו כל-כך? כי כל פרק, כל עמוד, פסקה, גועשת ממקוריות. מרעיונות. מסיפורים בתוך סיפורים שכל אחד מהם עמוק ושלם מספיק כדי להרכיב רומן בפני עצמו. כי זה כיף (וממכר?) לצלול, יותר ויותר עמוק לתוך העולם הזה והדמויות שמאכלסות אותו. למעשה החלקים הכי קשים בספר לדעתי היו ה100 עמודים הראשונים והאחרונים. הצלילה פנימה, והעליה חזרה לפני המים.

רציתי לסיים עם איזשהו קטע קטן מהספר, והתחייבתי בלי ספוילרים (משהו שמתגלה בעמוד 200 בספר של 1000 עמודים נחשב ספוילר?), וגם ממש קשה למצוא משהו *קטן* בספר הזה, אז הנה תיאור של תקרית קטנה בזמן הארוחה בגמילה, משתי נקודות מבט:

“So yeah, yes, OK, the short answer is when he wouldn’t quit with the drumming at supper I kind of poked him with my fork. Sort of. I could see how maybe somebody could have thought I sort of stabbed him. I offered to get the fork out, though” (177)

“So I’m sitting there waiting for my meatloaf to cool and suddenly there’s a simply sphincter-loosening shriek and here’s Nell in the air with a steak-fork, positively aloft, leaping across the table, in flight, horizontal, I mean Pat the girl’s body is literally parallel to the surface of the table, hurling herself at me with this upraised fork, shrieking something about the sound of peanut butter. I mean my God. Gately and Diehl had to pull the fork out of my hand and the tabletop both. To give you an idea” (177-8)

וזהו, זה רק To give you an idea. אני מסיים עם האובססיה לספר. אולי לקרוא רק עוד מאמר אחד. אחרון, מבטיח.