אני יודע שאולי הנושא היותר מרכזי בקליפים האלה זה הסופרמרקט - אצל פאלפ זה המקום של העמחא ("I took her to the supermarket"), ואצל רדיוהד זה כל מה שפלסטיקי ושטחי. בתור חובב סופרמרקטים גדול, יש לי השגות גם על זה וגם על זה.
אבל בוא נדבר רגע על עגלות. קראתי לא מזמן על הההיסטוריה העיצובית של עגלות סופרמרקט. ההיסטוריה של העגלה היא ההיסטוריה של תרבות הצריכ(ח)ה - עגלות נהיות יותר ויותר נוחות, וגם יותר ויותר גדולות, הכל כדי שנוכל לקנות עוד ועוד ועוד. אבל האספקט המעניין ביותר לדעתי, הוא המושב הקטן שנפתח לילדים קטנים. בוא נחשוב עליו קצת. כמה מאפיינים פיזיים של המושב:
- בניגוד לעגלת ילדים, הוא פונה אחורה לכיוון האמא ולא לכיוון הנסיעה (בדומה לעגלת תינוק).
- המושב הוא גבוה, והילד נמצא הרבה יותר קרוב לאמא מאשר כמעט כל סיטואציה אחרת (ואפשר להוסיף ולומר שקו העיניים בקו השדיים).
- מפאת גובהו של המושב הילד לא יכול לצאת ולהיכנס ממנו בכוחות עצמו.
- הילד נמצא בתוך עגלת הסופרמרקט, יחד עם כל שאר המוצרים שהולכים לקנות.
בתור פרפסור כבוד לפסיכולוגיה בגרוש אני יכול לומר שמה שקורה כאן זה חוסר אונות מצד הילד + קרבה פיזית גדולה לאמא = סיטואציה אינטימית מאוד. (אני מדבר פה מטעמי פשטות ועניין רק על אמא/בן).
וזה הכיוון המרכזי שרומזים בו בקליפים. הטקסט הוא ש"קונים" את ג'רוויס קוקר ואת טום יורק, כלומר הם מוצרים בתוך העגלה. אבל הסאבטקסט הוא החזרה לילדות, כשאמא מגלגלת אותם כילדים חסרי אונים ברחבי הסופר. ג'רוויס קוקר הוא מיני-ג'רוויס קוקר בקליפ (רמז קטן), בעוד שהחברה שלו(הממ..) דוחפת את העגלה. גם את טום יורק דוחפים הלוך חוזר ברחבי הסופרמרקט, הוא יושב נגד כיוון הנסיעה כמו תינוק, ויש אפילו כמה ילדים שמופיעים (1:38) כדי להפוך את האנלוגיה למפורשת.
אבל, והנה האבל הגדול, גם קוקר וגם יורק נמנעים מללכת עד הסוף ולשבת ממש בתוך המושב לילד (Never go full retard). זה היה יכול להיות ממש גדול, וגם אולי לשנות במידה מסוימת את ההיסטוריה של המוסיקה. 15 שנים חלפו, ואנחנו עדיין מחכים לרוקיסט אמיתי שיהיה מוכן ללכת לשם.
רשומות
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה