כפיות

כמו שאתם יודעים אני אלוף צרפתית. טוב, אולי לא אלוף, אבל בהחלט חל שיפור דרמטי ברמה שלי בחודשיים האחרונים עם הקורס צרפתית שאני עושה. נגמרו הימים שאנשים היו מדברים צרפתית ואני הייתי שומע רק ג'יבריש. אני מבין לפחות כמה מילים בכל משפט, ואת השאר אני יכול כבר להשלים לבד בראש:

ז'אן-לוק-צרפתי : ".... לרוץ .... חשמל ... ... ... בחירות ... ירקות ... לפני ... האמנתי"

מהמילים האלה אני בקלות משלים לבד את הקונטקסט (זה דורש קצת אימון וקצת דימיון).

אז חמוש בארסנל המילים החדשות שאני יודע, ואחרי שבשבועות האחרונים דיברתי כמות שיא של צרפתית שוטפת בשיעורים שלי, נכנסתי לישיבת הצוות האחרונה בבטחון מוחלט, שאני הפעם הולך לא רק להבין, אלא גם לתת לכולם לשמוע קצת מנחת דעתי בצרפתית.
הישיבה התחילה כמו כל ישיבה, עם קצת קפה. עמיתי לישיבה ערבב את הקפה שלו בעזרת סכין, ואני הפצרתי בו:
"Arretez!"
הסכין עשתה רעש חיכוך חחח... חחח... עם הספל. זה היה לא נעים, ורציתי להשוויץ בצרפתית שלי. הסיבה שהוא עירבב את הקפה עם סכין היא שמסיבה לא מובנת אין לנו כפיות בקפיטריה של המשרד. אז אני כבר התכוננתי לשלב ב' במתקפת התרבות שלי - התכוונתי להגיד:
"We need to get some spoons"
ואמרתי את זה בצרפתית. אבל משום מה במקום להעריך את התרומה הקטנה שלי לשיחה שקולה ומעניינת בצרפתית, כולם שתקו הסתכלו עלי קצת מוזר. תוך כמה שניות הבנתי שמה שבעצם אמרתי היה:
"We must spoon"
אכן, משהו נאבד בתרגום בין העברית האנגלית והצרפתית. למזלי זה לא נשמע עד כדי-כך גרוע בצרפתית כמו שזה נשמע באנגלית, אבל זה עדיין היה ממש פאתטי, אפילו בסטנדרטים שלי של צרפתית. מיד נשבעתי לא לומר יותר מילה בצרפתית עד סוף הישיבה. העניין הוא, כשאני לא מול אנשים, אז הצרפתית שלי ממש סבבה - כשאני כותב טקסט לשיעורי בית, כשאני כותב SMS - אני מרגיש שאני ממש מרסל פרוסט. זה רק כשאני מדבר עם מישהו, כשיש לחץ למצוא מילים ומהר, להרכיב משפטים חזק וטוב בלחץ זמן, שהכל נשבר ומתמוטט לנגד עיני. משפטים עם כל מיני זמנים מורכבים מיד מתיישרים להווה פשוט, כל שמות העצם מיד הופכים ל-"זה". אני מתמוטט תחת הלחץ.

אז לא נותר לי דבר אלא לקוות שהישיבה בשבוע הבא אני אצא עם ידי על העליונה! שבוע הבא אני אקפוץ גבוה יותר, ארוץ מהר יותר, חזק יותר, ואדבר עם פחות גימגומים. ככלות הכל - WE MUST SPOON.



2 תגובות:

אביב אמר/ה...

My only comfort was the knowledge that I was not alone. Huddled in thehallways and making the most of our pathetic French, my fellow students and I engagedin the sort of conversation commonly overhead in refugee camps.“Sometimes me cry alone at night.”“That be common for I, also, but be more strong, you. Much work and somedayyou talk pretty. People start love you soon. Maybe tomorrow, okay.”

http://www.scribd.com/doc/14494891/null

אלוהים אמר/ה...

זה תיאור מדויק של המציאות :)