ניקולס קייג מאבד את הקקי שלו

הסרטון הזה לבד מצדיק את הקיום של יוטיוב

אולי זה היה אנתרופולוג שחוקר את אפריקה?

החיפושים בגוגל שהובילו אנשים לבלוג הזה מאז ינואר 2010:

עגלות

לא יכול להיות שזה צירוף מקרים, נכון?

למרבה הפלא, שני השירים הללו יצאו במרחק של שבוע אחד מהשני ב1995.

אני יודע שאולי הנושא היותר מרכזי בקליפים האלה זה הסופרמרקט - אצל פאלפ זה המקום של העמחא ("I took her to the supermarket"), ואצל רדיוהד זה כל מה שפלסטיקי ושטחי. בתור חובב סופרמרקטים גדול, יש לי השגות גם על זה וגם על זה.

אבל בוא נדבר רגע על עגלות. קראתי לא מזמן על הההיסטוריה העיצובית של עגלות סופרמרקט. ההיסטוריה של העגלה היא ההיסטוריה של תרבות הצריכ(ח)ה - עגלות נהיות יותר ויותר נוחות, וגם יותר ויותר גדולות, הכל כדי שנוכל לקנות עוד ועוד ועוד. אבל האספקט המעניין ביותר לדעתי, הוא המושב הקטן שנפתח לילדים קטנים. בוא נחשוב עליו קצת. כמה מאפיינים פיזיים של המושב:

- בניגוד לעגלת ילדים, הוא פונה אחורה לכיוון האמא ולא לכיוון הנסיעה (בדומה לעגלת תינוק).

- המושב הוא גבוה, והילד נמצא הרבה יותר קרוב לאמא מאשר כמעט כל סיטואציה אחרת (ואפשר להוסיף ולומר שקו העיניים בקו השדיים).

- מפאת גובהו של המושב הילד לא יכול לצאת ולהיכנס ממנו בכוחות עצמו.

- הילד נמצא בתוך עגלת הסופרמרקט, יחד עם כל שאר המוצרים שהולכים לקנות.

בתור פרפסור כבוד לפסיכולוגיה בגרוש אני יכול לומר שמה שקורה כאן זה חוסר אונות מצד הילד + קרבה פיזית גדולה לאמא = סיטואציה אינטימית מאוד. (אני מדבר פה מטעמי פשטות ועניין רק על אמא/בן).

וזה הכיוון המרכזי שרומזים בו בקליפים. הטקסט הוא ש"קונים" את ג'רוויס קוקר ואת טום יורק, כלומר הם מוצרים בתוך העגלה. אבל הסאבטקסט הוא החזרה לילדות, כשאמא מגלגלת אותם כילדים חסרי אונים ברחבי הסופר. ג'רוויס קוקר הוא מיני-ג'רוויס קוקר בקליפ (רמז קטן), בעוד שהחברה שלו(הממ..) דוחפת את העגלה. גם את טום יורק דוחפים הלוך חוזר ברחבי הסופרמרקט, הוא יושב נגד כיוון הנסיעה כמו תינוק, ויש אפילו כמה ילדים שמופיעים (1:38) כדי להפוך את האנלוגיה למפורשת.

אבל, והנה האבל הגדול, גם קוקר וגם יורק נמנעים מללכת עד הסוף ולשבת ממש בתוך המושב לילד (Never go full retard). זה היה יכול להיות ממש גדול, וגם אולי לשנות במידה מסוימת את ההיסטוריה של המוסיקה. 15 שנים חלפו, ואנחנו עדיין מחכים לרוקיסט אמיתי שיהיה מוכן ללכת לשם.

Everything Old Is New Again

מוגש ללא קונטקסט כחומר למחשבה.

זומבי טניס

כתב של הגרדיאן (Xan Brooks) נשלח לסקר את ווימבלדון ולכתוב על כך לייב בלוג. הכתב הנל נקלע בטעות למשחק הטניס הארוך בהיסטוריה. הדיווחים שהוא העביר נראים כמו פרק מאינפיניט ג'סט:

4.05pm: The Isner-Mahut battle is a bizarre mix of the gripping and the deadly dull. It's tennis's equivalent of Waiting For Godot, in which two lowly journeymen comedians are forced to remain on an outside court until hell freezes over and the sun falls from the sky. Isner and Mahut are dying a thousand deaths out there on Court 18 and yet nobody cares, because they're watching the football. So the players stand out on their baseline and belt aces past each-other in a fifth set that has already crawled past two hours. They are now tied at 18-games apiece

On and on they go. Soon they will sprout beards and their hair will grow down their backs, and their tennis whites will yellow and then rot off their bodies. And still they will stand out there on Court 18, belting aces and listening as the umpire calls the score. Finally, I suppose, one of them will die

...

6pm: The score stands at 34-34. In order to stay upright and keep their strength, John Isner and Nicolas Mahut have now started eating members of the audience. They trudge back to the baseline, gnawing on thigh-bones and sucking intestines. They have decided that they will stay on Court 18 until every spectator is eaten. Only then, they say, will they consider ending their contest

...

7pm: The umpire climbs down from his chair and starts mildly slapping the net cord with his right hand. No one knows why. John Isner winds up for a backhand and misses the ball entirely. No one knows why

What's going on here?

...

7.20pm: And so this match goes on and on, on and on. Somewhere along the way, the players have mislaid their names. The man who was once Mahut is now a string-bag of offal. The man who was Isner is a parched piece of cow-hide. The surviving members of the audience don't seem to care who wins. They just cheer and applaud whoever looks likely to make a breakthrough and bring this nightmare to a close. Invariably they are disappointed.

...

7.30pm: Let it end, let it end, it's 46-all. It was funny when it was 16-all and it was creepy when it was 26-all. But this is pure purgatory and there is still no end in sight. John Isner has just struck his 90th ace. Nicolas Mahut, poor, enfeebled Nicolas Mahut, has only hit 72. Maybe we should just decide it on the number of aces struck? Give the game to Isner and then we can all crawl into our graves.

...

8.05pm: In the stands, a woman is laughing. She laughs long and hard and her laugh is the sort of ghastly yodel you normally hear in antique horror movies about Victorian insane asylums. "Wa-la-ha-la-wah," she goes. "Wa-la-ha-la-ha-la!" Will nobody drag her out? Call in the goons in white coats. Get this woman to a lobotomy!

...

שווה לקרוא את הכל.

מגפיים ספרדיות מעור ספרדי

היא: אני נוסעת לחו"ל, אתה רוצה שאני אביא לך משהו?

הוא: לא, שום דבר, רק תחזרי.

היא: בטוח? חשבתי שתרצה משהו ממדריד, מזכרת מברצלונה.

הוא: כלום באמת, רק נשיקה כשתחזרי.

היא: שום דבר? אפילו לא איזה משהו קטן להעביר את הזמן?

הוא: כלום כלום באמת.

היא: טוב, אני לא יודעת בדיוק מתי אני אחזור, תלוי איך אני מרגישה.

הוא: במחשבה שניה תשלחי לי מגפיים מזארה.

וככה כותבים את אחד משירי האהבה הגדולים בכל הזמנים, בכל המימדים, בכל היקומים.

בוב דילן וסוזן רוטולו סירקה 1964:

Spanish Boots of Spanish Leather

Bob Dylan

Oh, I'm sailin' away my own true love,

I'm a sailin' away in the morning.

Is there something I can send you from across the sea,

From the place that I'll be landing?

No, there's nothin' you can send me, my own true love,

There's nothin' I'm wishin' to be ownin'.

Just to carry yourself back to me unspoiled,

From across that lonesome ocean.

Ah, but I just thought you might want something fine

Made of silver or of golden,

Either from the mountains of Madrid

Or from the coasts of Barcelona.

If I had the stars from the darkest night

And the diamonds from the deepest ocean,

I'd forsake them all for your sweet kiss,

For that's all I'm wishin' to be ownin'.

But I might be gone a long old time

And it's only that I'm askin',

Is there something I can send you to remember me by,

To make your time more easy passin'.

Oh, how can, how can you ask me again,

It only brings me sorrow.

The same thing I would want today,

I would want again tomorrow.

Oh, I got a letter on a lonesome day,

It was from her ship a-sailin',

Saying I don't know when I'll be comin' back again,

It depends on how I'm a-feelin'.

If you, my love, must think that-a-way,

I'm sure your mind is roamin'.

I'm sure your thoughts are not with me,

But with the country to where you're goin'.

So take heed, take heed of the western winds,

Take heed of the stormy weather.

And yes, there's something you can send back to me,

Spanish boots of Spanish leather.

ביקורת ספר: אינפיניט ג'סט

"I'll make the journey first, then depart." (Infinite Jest, 16)

אינפיניט ג'סט שווה שמונה חודשים. שווה לשקוע באובססיה על המשמעויות שלו. שווה לגלוש שעות בפורומים כדי להשלים את כל הדברים שלא קלטתי בפעם הראשונה. וגם יהיה שווה לקרוא אותו שוב. גם אבל אז.

בלי ספוילרים.

IJ הוא ספר שמתרחש בעתיד סמי-דיסטופי, פחות או יותר 15 שנה אחרי השנה שבה הוא נכתב (1996) - כן, זה בערך אמור להיות עכשיו. אנחנו לא יודעים בדיוק כי בספר לוח-השנה נהיה מסובסד - השנים נקראות עם שם הספונסר שלהם (Year of the Whopper למשל, בחסות בורגר קינג). העלילה עוקבת, בגדול, אחר פנימיית נוער לטניס, בית מעבר לנגמלים מסמים/אלכוהול, ופעילות מחתרתית של ארגון טרור קוובקי. אבל זה בגדול. חוצמזה הוא מתעסק כמעט בכל אספקט של החיים בחברה המערבית - כתות, דיכאון, בידור, מכשירי וידאופון, ספורט, פרסומות, פוליטיקה "נקיה", הדמויות ב"חופשי על הבר", סמים (כמובן), איכות שירת הרקע של לינדה מקרטני בווינגז ועוד ועוד ועוד. הרבה עוד. למעשה אני לא חושב שאי-פעם קראתי ספר שהיה בו כל-כך הרבה עוד. שוחים בעוד. אתה טובע בעוד. כל הספר הזה הוא עוד.

הספר נע כל הזמן בין דברים רציניים מאוד לבין איגיונות מטורפים - התדירות שבה הספר מתנדנד הלוך ושוב בין קומדיה לדרמה לטרגדיה וחזרה לקומדיה היא מדהימה. הוא יכול בכל רגע לקרוע אותך מצחוק ושניה אחר-כך לקרוע לך את הלב (במובן הזה אני חושב שההשוואה הכי טובה, לפחות מאוצר הספרים שאני מכיר הוא מילכוד-22 - עוד ספר שמתהלך על הגבול הדקיק הזה).

והשפה. הדבר הראשון ששמים לב אליו אלה המילים הארוכות. זה כנראה נחוץ, אבל אני אישית לא קראתי את הספר עם מילון צמוד (מספיק מסובך לסחוב את ה1000 עמודים של הספר) - מה גם שמילון כנראה לא מספיק, צריך כנראה גם איזו אנציקלופדיה רפואית, או עותק של וויקיפדיה. הכתיבה היא בהחלט בסגנון היפר אינטלקטואלי כזה, אפילו בקטעים שלועגים ממש בדיוק לפלצנות מעין זו (שכחתי להזכיר שיש גם הרבה אירוניה). מעבר לפוליסילבילים האלו יש את כל הניבים הלשוניים שדייויד פוסטר וואלאס יוצר בעצמו - סלנג חדש, עיוות של ביטויים קיימים, כינויי רחוב לכל סוגי הסמים הקיימים ועוד ועוד ועוד (שוב). אינפינט ג'סט הוא פשוט ספר עמוק - עמוק במלוא המובן של המילה - אני חושב שקשה מאוד לעכל אותו במלואו, אפשר רק לנסות לנגוס ממנו מכמה כיוונים. הבעיה היא רק שמכל כיוון שאתה מגיע, תמיד נדמה לך שאתה מפספס את העיקר. יש בו הרבה פילוסופיה. הרבה מתמטיקה. התמכרות. גמילה. דיכאון. התאבדות. יחסים משפחתיים. המלט. קולנוע. אפשר לכתוב תזה שלמה להתיחסות של הספר לכל אחד מהנושאים האלו (ונראה לי שכתבו כבר את רובן). אני לא רוצה לכתוב יותר מדי על מה שאני חשבתי על הנושאים בספר, גם כי אני עדיין לא סיימתי ללעוס אותם, וגם פשוט כי אני חושב שזה מצריך ספוילרים. אבל די לומר שיש הרבה מאוד על מה לחשוב כאן.

אבל גם יש רע. אי אפשר להתעלם מזה שהספר מאוד מאוד ארוך ומתיש. שיחסית מעט מאוד קורה בו - זה למעשה 1000 עמודים של אקזפוזיציה. שהוא ספר שבהרבה מובנים מאוהב בעצמו - הפלצנות בספר (ואולי גם בביקורת הזו) חוצה את גבולות הסטרטוספרה. ולקרוא אותו... יכולה להיות חוויה מאוד מתסכלת. יש בו קטעים שהם בפירוש עוינים לקורא - טיזינג אינסופי לגבי חתיכות עלילה חיוניות בסיפור. הרבה (המון!) דגיגי הרינג אדומים שלא מובילים לשום מקום (כמו LOST?). בנוסף, ההתמסרות שIJ דורש ממך, כמו שכותב עזרא קליין:

"Reading this book should be a terribly lonely experience. It is so sweeping and detailed and consuming. No one outside the novel can possibly understand what you’re talking about."

שזה בערך בדיוק מה שאני חש כשאני כותב את השורות האלו.

אז למה אהבתי אותו כל-כך? כי כל פרק, כל עמוד, פסקה, גועשת ממקוריות. מרעיונות. מסיפורים בתוך סיפורים שכל אחד מהם עמוק ושלם מספיק כדי להרכיב רומן בפני עצמו. כי זה כיף (וממכר?) לצלול, יותר ויותר עמוק לתוך העולם הזה והדמויות שמאכלסות אותו. למעשה החלקים הכי קשים בספר לדעתי היו ה100 עמודים הראשונים והאחרונים. הצלילה פנימה, והעליה חזרה לפני המים.

רציתי לסיים עם איזשהו קטע קטן מהספר, והתחייבתי בלי ספוילרים (משהו שמתגלה בעמוד 200 בספר של 1000 עמודים נחשב ספוילר?), וגם ממש קשה למצוא משהו *קטן* בספר הזה, אז הנה תיאור של תקרית קטנה בזמן הארוחה בגמילה, משתי נקודות מבט:

“So yeah, yes, OK, the short answer is when he wouldn’t quit with the drumming at supper I kind of poked him with my fork. Sort of. I could see how maybe somebody could have thought I sort of stabbed him. I offered to get the fork out, though” (177)

“So I’m sitting there waiting for my meatloaf to cool and suddenly there’s a simply sphincter-loosening shriek and here’s Nell in the air with a steak-fork, positively aloft, leaping across the table, in flight, horizontal, I mean Pat the girl’s body is literally parallel to the surface of the table, hurling herself at me with this upraised fork, shrieking something about the sound of peanut butter. I mean my God. Gately and Diehl had to pull the fork out of my hand and the tabletop both. To give you an idea” (177-8)

וזהו, זה רק To give you an idea. אני מסיים עם האובססיה לספר. אולי לקרוא רק עוד מאמר אחד. אחרון, מבטיח.

לנצח במשחק של החיים

אוווו יהההה...

ומה נסגר עם הסאונד-מן שתוקע את המיקרופון לתוך הפריים מכל כיוון אפשרי?!

(ויה הכל נורא)

סרדינים

לא יודע למה הבלוג הזה חוזר פעם אחר פעם מתחת למים. זה פשוט קורה ואני לא שולט בזה. הנושא היום: סרדינים.

אז מה בעצם חושבים לעצמם הסרדינים הללו? האם איזשהו אירוע בחיים שלהם הכין אותם לזה? להיות נרדפים מכל כיוון אפשרי? מהאוויר ומהים? אם הם יירדו עמוק מדי יאכלו אותם הכרישים. אם יעלו יותר מדי למעלה הציפורים שולקות אותם. יותר מדי ביחד - לוויתנים. יותר מדי לחוד - דולפינים. אז מה בעצם עושים? מה עובר לסרדין בראש חוץ מפאניקה מוחלטת? צמד לדג לימינך וקווה לטוב.

מה יכול לעשות סרדין בודד בתוך כל הים המשוגע הזה?

ובעצם כנראה שהם לא חושבים על כלום. כל הטורפים בסיפור הזה שפיתחו טכניקות ושיניים וגודל וסונארים וכל מיני כלי נשק התקפיים - הם אלה שחושבים כאן. ההתנגדות שמראים הסרדינים - היא בעיקר סמלית. זה טוב למוראל שיחשבו שאם הם יישארו ביחד זה יגן עליהם.

בסופו של יום הים הוא מקום חשוך. וקר. ואתה תהיה שם לבד.

(ספוילר. מי שלא ראה Le Grand Bleu שיפסיק לקרוא את הבלוג המפגר הזה עכשיו וילך לראות)


וגם אם שרדת, באיזה מחיר?

ביקורת על הפאנטום מנאס

הביקורת הזו יצאה כבר לפני די הרבה זמן, ונראה לי שדיסקסתי על זה מתישהו עם כמה אנשים... אבל למי שלא ראה - יש פה ביקורת של 70 דקות על כל הסיבות שבגללן הפרק הראשון המחודש של סטאר וורז היה כלכך גרוע. אני מכניס פה רק את החלק הראשון, אבל הביקורת היא פשוט מעעעווווללללה - ממש ממש כדאי לראות את הכל. הקטע הראשון הוא לא הכי חזק, אבל זו ההתחלה.

הרבה מאוד על איך עושים סרטים באופן כללי... וממש מצחיק לכל מי שאוהב את סטאר וורז.

עדכון:

לאחר צפיה מחודשת, הגעתי למסקנה שהחלק השני הוא הגאוני ביותר... אז למי שלא הולך לראות את כל ה70 דקות, זה בערך ממצה את זה:

spesh creature who will die alone

ריגש אותי.

התוכנית

ג'ייק לודוויק, אחד היוצרים של האתר VIMEO, ואיש מוזר לכל הדעות - רק תציצו קצת בבלוג שלו - הוא אחד הגיבורים שלי בכל מה שקשור לתיכנות/בניית אתרים. גיבור במובן של מישהו שהייתי רוצה להיות יותר כמוהו - כלומר מישהו שחושב על דברים, מדי פעם מבריק במוחו רעיון, ואז הוא הולך ועושה אותו. יש משהו באנשים שיש להם רעיונות + יכולת ביצוע.

כמובן שבטח יותר קל לשבת בבית ולעשות את כל הדברים האלה אחרי שעשית כבר אקזיט מVIMEO, אבל עדיין.

השבוע הוא כתב בבלוג שלו על אתר חדש שהוא כתב - HYBROWSE. אני לא רוצה לכתוב כל-כך על האתר, מעניין בזכות עצמו, אלא דווקא על זה שאיך שקראתי את זה מייד הרגשתי דכדוך - הנה בנאדם, שחושב על משהו, ומיד הולך ומבצע אותו. והנה אני, בקושי חושב (יותר מדי זמן בפייסבוק), וגם מה שהוא חושב הוא לא עושה (או מפחד לעשות? מפחד לנסות? נשאיר את זה לפסיכולוגית!).

אז הנה הפתרון: להתחבר לגנים הגרמניים שלי. בדומה ללודוויק, גם אני אתחיל בשיטת סטנדרטים. עשיתי את זה בצורה לא כלכך מסודרת בפריז, אבל עכשיו אני מתכוון לעשות את זה ברצינות. להלן התוכנית:









בכל יום אני אסמן מה הצלחתי לעשות ומה לא. הלוז בכוונה לא יומרני יותר מדי - רציתי משהו שאני אוכל ריאלית פחות או יותר לעמוד בו. תוך שבוע אני הולך להיות מכונה פרודקטיבית משומנת כמו פס ייצור של פולקסווגן.

העבודה משחררת!

חזרתי לארץ!

לטובת אלה שלא נמצאים בפייסבוק...
אני מחפש דירה בתל-אביב (ברובע הלטיני?) ועבודה... :) גורל הבלוג מונח על כף המאזניים, אך נראה שהוא ימשיך... (*slow clap*)