Pathetic

ביקורת נהדרת על אוואטר (אאוועטאר? זעאתר?) בTHEAWL:

"He will also take the “best” woman, the noblest, the highest born, the smartest, whose token resistance will dwindle its sorry way from faux-contempt to near-drooling adoration in a matter of days. Her former man will die, and her father will, too; her whole civilization will lie in ruins. She will pretty much get down on her knees to thank this white man, anyway (see Klaus Theweleit’s Male Fantasies for a gruesome but believable explanation of the underpinnings of that whole business).

Notice how nobody—not the Marines, not the brilliant scientist, not the wise blue natives—can make a single successful move without this white guy. They are all completely powerless and vulnerable until he comes along with his fake self-deprecation and his blunt, forceful manner and his great big muscles. Pathetic. I can’t believe more people aren’t all grossed out, here."

עדכון:

הביקורת הזו על אוועטער היא קריאת חובה:

"It is everything that it believes that it is not."

ביקורת סרט: אוואטר (2D)

בלי לעשות ספוילרים, אוואטר הוא מש-אפ של המטריקס, המוהיקני האחרון, סטרשיפ טרופרז והדרדסים.

הסיפור למי שלא יודע הוא על בני-אדם(רעים!) שפולשים לכוכב אחר עם אבוריג'ינים(טובים!) ומנסים לקחת משאב נדיר שנקרא UNOBTAINIUM (הבנתם?!).
כל מה ששמעתם על האלמנטים הויזואליים של הסרט נכון - הCGI מעולה, וכל העולם הגרפי נראה מצוין.

הבעיה מתחילה מהתסריט. אומרים שלג'יימס קמרון לקח 12 שנים לעבוד על הסרט הזה - חבל שהוא הקדיש רק 5 דקות מתוכן לסיפור. הסיפור גדוש בכל קלישאה הוליוודית מוכרת לאנושות (ואני ארחיב בעוד רגע על אחת מהן). הדמויות הראשיות כלכך שטוחות שהן בקושי ממלאות מימד אחד מהשניים בו ראיתי את הסרט. הכתיבה עצמה לא הרבה יותר טובה, ופעם אחר פעם נופלת על מניירות ידועות:



תלונה נוספת שלי היא על הדמיון המוגבל של ג'יימס קמרון. אוקיי, אתה עושה סרט על כוכב אחר לגמרי! הזדמנות מצוינת להתפרע!! יש לנו אפקטים ממוחשבים אז בוא לא ניתן לשום דבר לעצור אותנו. אז בוא נראה מה יש לנו... האבוריג'ינים הם למעשה בדיוק כמו בני אדם רק קצת יותר גדולים וכחולים. אוקיי על ההחלטה הזאת אני יכול לסלוח - הגיבורים חייבים להיות אנושיים משהו. אבל מה עוד אפשר להמציא? סוסים!! (אבל כאלה יש לנו גם בכדור הארץ...) אבל עם שש רגליים!! ומה עוד? פנתרים!! (אבל..) עם שש רגליים!! וקרנפים! עם שש רגליים! תעצור שם אדון קמרון!!! מה עוד המח המופרע שלך יכול להמציא? מה זה? דינוזאורים מעופפים? מאיפה אתה מביא את זה???

אבל כל אלה תלונות קטנות. סה"כ כל הדברים האלו היו האלמנטים הכי טובים בסרט.

הבעיה העיקרית שלי נובעת מהפרדיגמה הבסיסית של הסרט - שהוא לא פחות ולא יותר ממניפסטו בלתי-מתפשר לפרימיטיביזם.
מן הרגע הראשון בסרט בני שבט ה"נאבי" מוצצים כל קלישאה ניו-אייג'ית אפשרית - קשר עמוק לאמא אדמה? יש. "אנרגיה" במרכאות כפולות? כן, עוד מזה! רפואה מבוססת מסאג'? יש לנו האמונה! גרים בתוך עץ? איך אפשר אחרת!
בני שבט הנאבי מתפללים לאל שנקרא "אייוו" ומרכז הקבלה שלהם הוא עץ מנצנץ. העץ הזה הוא מאוד חכם אבל כנראה לא מספיק כדי להבין שחץ וקשת זה לא בדיוק נשק מוצלח נגד הליקופטרים.

כן, הם כלכך מטומטמים שכמעט מהרגע הראשון תמכתי באופציה הצבאית. ג'נוסייד מעולם לא היתה אופציה שפויה יותר.

כשפורצת המלחמה בין הילידים לבין בני האדם אנחנו נתקלים בפגם העיקרי של הרומנטיזציה של החיים הברבריים - איך הילידים, הטובים (מכורח "טבעיותם"), אמורים להילחם ברעים כשלרעים יש טכנולוגיה הרבה יותר מתקדמת - ויותר חשוב הרוע שלהם נובע ישירות מהטכנולוגיה שלהם? הילידים לא יכולים לאמץ לעצמם את תתי-המקלעים - אייווו לא יודע להסתדר עם זה כי אין לזה שום איזכור בספר הזוהר. מצד שני להילחם בטנקים עם סוסים זה די דבילי.

אבל מדובר פה בשאלה פילוסופית הרבה יותר עמוקה - האם אפשר לעצור את הקידמה?
השאלה הזו היא די מוכרת בסרטים הוליוודים - גם במטריקס וגם בטרמינטור בני-האדם עושים שימוש מודע במכונות, כדי להילחם במכונות רעות. בטרמינטור(סרטו הקודם של קמרון) זה בולט במיוחד - בני-האדם מייצרים מכונות יותר ויותר מתקדמות כדי להילחם בסקיי-נט - ויש להניח שהסוף הלוגי של התחרות הזו, זה שכדי לשרוד בני-האדם יצטרכו ליצור מכונה מודעת לעצמה, רק שתילחם בצד שלהם.

*ספוילרים* (למי שלא מסוגל להבין לבד לאן הרוח נושבת)
התשובה לפי אוואטר היא כן מהדהד - אפשר לעצור את הקידמה. בני הנאבי מצליחים לגרש מתוכם את הטכנולוגיה המרושעת בעזרת סימובליזם ריקני והדינוזאורים המעופפים שלהם (עליונות אווירית היא המפתח). אבל הסצנה הכי חשובה בסרט, לדעתי, היא אחת הסצנות האחרונות, שבהם נראים בני-האדם מגורשים בבושת פנים מהכוכב. בסצנה הזאת נראה אחד מבני הנאבי מפקח על שורת המגורשים, כשהוא לבוש בג'ינס וטי-שירט וחמוש בתת-מקלע.
העולם השתנה, ואין אף כח בעולם שיכול להחזיר אותו למה שהוא היה קודם. אפשר או להתקדם קדימה, או להמשיך להביט בנוסטלגיה על כמה נפלא היה העולם כשבני-האדם גרו על העצים.

החדש של נועה(נוח?) באומבך

נראה מבטיח:

והנה קטע מKICKING AND SCREAMING שלו (לא מצאתי את "אייס הר דיוס!" :):

ו 2012 זה סרט טוב.

A Hard Rain's A-Gonna Fall

SO IT GOES...

איזושהי חברה הציעה בתור תעלול שיווקי לחלק כסף מזומן (ממש כך) באמצע הרחוב בפריז. הבטיחו 40,000 יורו בשטרות.

את ההמשך אתם יכולים לנחש - הרבה מאוד אנשים מגיעים. המזומן מבושש להגיע. אנשים מתעצבנים. החברה מודיעה שיש יותר מדי אנשים ולא מחלקים כסף. הקהל מתפזר לביתו מאוכזב.

כל הניחושים נכונים חוץ מהאחרון. כי אם אתה חי בפריז, תמיד צריך להיות מוכן לאיזו הפיכה/אינתיפאדה קטנה.

(רק אציין שהמקום בו כל זה מתרחש הוא השאמפ-דה-מארס - אחד הגנים ליד מגדל אייפל - באחד מהרובעים היקרים בפריז)

ואחרי זה אנשים שואלים אותי למה יש לנו 2 אינטרקומים ודלת בגובה 4 מטר בכניסה לבנין.

איך שהבלוג נראה

אני יודע שלא אכפת לכם, אבל הסיבה שהבלוג הזה מחליף את איך שהוא נראה כל שבוע זה לא בגלל שדעתי קלה כמו עלה סתווי נידף בבריזה פריזאית, אלא בגלל שBLOGGER הוא מעשה ידי השטן. קשה להאמין שזה בבעלות גוגל.

רעיון: חויית אינטרנט פסיבית

אז הרעיון הזה מתחיל מרעיון על אתר, שהייעוד שלו עדיין TBD, שבו נרשמים בקבוצות גדולות - בניגוד לאקסיומה האינטרנטית של אימייל1+סיסמא1. ניסיתי לחשוב קצת על מה אפשר לעשות במקום כזה, וזה הוביל אותי לחשוב על שאלה גדולה יותר - מה בעצם יש לקבוצה של אנשים לחפש ביחד על מחשב אחד? המממ... בואו נכנס יחד לתוך ארנב. המחשב האישי, באמת אישי מאוד. בודד אפילו. כל חויית המחשב האישי היא די בודדת - מסך אחד, עכבר אחד וכו' (בניגוד למכשירים אחרים כמו פלייסטיישן). אין כמעט שום אפשרות לשני אנשים להנות ביחד ממחשב אחד - מלבד אולי דברים שוליים שקשורים בעבודה. אני זוכר שפעם, משחקים ישנים עוד היו משחקים שני אנשים ביחד על מקלדת אחת (אולימפיאדת קיץ!), וגם זה לא ממש עבד. כל הרעיון הזה נזנח לגמרי. למה אין אפשרות לחבר שני עכברים לאותו מחשב (שמנחים פוינטרים שונים)? אפילו לבד הייתי בשמחה גולש עם שני עכברים(פי שניים קליקים!).

טוב אז אם המחשב הוא אישי, אז האינטרנט הוא סופר-אישי. מישהו פעם ניסה להסתכל על מישהו אחר גולש באינטרנט והחזיק מעמד יותר משתי דקות? זה כמו להתקלח עם בגד-ים. אוקיי, אז הסיבה שזה משעמם היא לא כל-כך מסתורית - מן הסתם האינטרנט הוא אינטראקטיבי ומי ששולט בלאן גולשים ומה רואים נהנה, ומי שיושב מאחורה יכול רק לבהות בחוסר-אונים. הדבר היחיד שאנשים עושים ביחד באינטרנט הוא לצפות בוידאו. הסיבה, אני חושב, זה שיו-טיוב, טלוויזיה, היא פעילות פסיבית לחלוטין - לוחצים פליי, ומורידים את היד מהמאוס (אם יש עוד אנשים איתך). אבל באינטרנט יש הרבה תוכן. הרבה יותר מאשר מר טוילט. האם יש דרך להנות משאר האינטרנט בצורה פסיבית? בלי הכוונה? כלומר בשביל שלושה אנשים לשבת בסלון, להדליק את המחשב, ללחוץ על כפתור "גלוש באינטרנט", להישען אחורה על הכורסא, ולהנות? זה יהיה SOCIAL, ולא במובן הריקני של טוויטר או פייסבוק. זאת גם תהיה "גלישה", במובן האמיתי של המילה - חוסר מאמץ מצד הגולש, וכח חיצוני שמנייד אותו ממקום למקום. לכל הפחות זה יפנה יד נוספת לאוננות. אבל איך עושים את האינטרנט פסיבי?

אני חשבתי על כמה אפשרויות:

1. גלישה באוטו-פיילוט - ממש כמו שזה נשמע. אתה פותח BROWSER, שם באוטומטי, והוא מתחיל לגלוש.

- אבל אלוהים!! כל אחד מאיתנו הוא פתית שלג יחיד-במינו שגולש רק באתרים הכי ייחודיים!!

תשובת אלוהים: אהם... באמת? לבדוק מייל וחדשות נחשב ייחודי? אני מעריך ש- 90% מהאתרים שאנחנו גולשים בהם ביום יום הם בדיוק אותו דבר. ואת הבחירות של המאמרים שאנחנו עושים בתוך YNET תוכנה מוצלחת יכולה ללמוד תוך שבוע. שאר האתרים מגיעים גם ככה מפייסבוק/אימייל וכו'.

- אבל אלוהים!! אתה מוציא מהאינטרנט את כל העניין!! כל הקטע בגלישה זה לבחור בזמן הגלישה את התוכן שאתה רוצה!!

תשובת אלוהים: אהם... ממש לא. לבחור את התוכן שאני רוצה זה עניין מתיש ומעייף. לגלוש באינטרנט בלי ידיים זה סטייל. התוכנה תדע כמה זמן להישאר בכל אתר על סמך ניסיון קודם. התוכנה תדע אם אתה אוהב לקרוא אתה הטוקבקים, וכמה. היא תדע לגלוש באינטרנט יותר טוב ממך. ואם פיספסת משהו? לא נורא! בשביל זה אנחנו באינטרנט, ארץ התוכן האינסופי. זה יהיה במו לצפות בטלוויזיה... אפשר לפספס כמה דקות, או אפילו להתחיל לצפות במשהו מהאמצע.

- אבל אלוהים!! אתה רוצה להפוך גם את האינטרנט לפסיבי!! החברה המערבית כבר שמנה מספיק!!

תשובת אלוהים: אנחנו אפילו לא מגרדים את תחתית צנצנת המיונז המטאפורית שלנו מבחינת השמנת יתר.

אפשר אפילו לדמיין דברים יותר ספציפיים, כמו "ערוצי גלישה" - לגלוש רק לסרטונים מצחיקים, לגלוש רק לחדשות, רק למאמרים וכו'.

2. אתרים בתנועה. אפשרות אחרת היא לאו דווקא גלישה אוטומטית, אלא דווקא נשארים באתר אחד, אלא שהאתר הזה משתנה כל הזמן. זה קיים כבר היום אבל ממש בקטנה - כשנמצאים בעמוד הבית של האפינגטון פוסט אחת לכמה שניות המאמרים ש"מתעדכנים" עוברים לרקע צהוב. למה שהמאמרים לא יתחלפו לייב גם כן? באתר המדובר של יוניקלו הלינקים (דוגמנים) יוצאים ונכנסים מהמסך כל הזמן. כל אתרי התוכן צריכים משהו כזה + הצגת תוכן. ואז אפשר להישאר באתר אחד 20 דקות, לא להקליק בכלל, ולהיות מבודרים מה שנקרא.

אז זה הרעיון... יש שיגידו שזה חזון של עצלנים ומאוננים. ואני אומר - מישהו צריך לדבר בשמנו.

אהבות והסתייגויות אפשר לרשום למטה... אלוהים קורא את התגובות שלכם.

קניתי מצלמה בדי הרבה כסף

אבל עבדו עלי!

גם אני רוצה רזולוציה כזאת.

רעיון: קורולציות אנטי

אוקיי, אז הרעיון הזה לא בדיוק מפותח לגמרי כמו הרעיון קודם שלי. אבל הנה הבסיס:

אנשים אוהבים דברים. אנשים אוהבים את אותם דברים. חברות כמו אמאזון ונטפליקס עושות מיליונים מזה שהן מסוגלות לנחש מרכישה אחת שלך איזה עוד דברים תרצה (אנשים שקנו את זה קנו גם... וכו'). בסה"כ כולנו כבשים.

מצד שני אנשים גם שונאים דברים. אנשים רוצים לשנוא. אבל האם אנשים שונאים את אותם דברים? אני מניח שכן, אבל אף אחד עוד לא עושה מזה כסף באינטרנט.

הנה הפיץ':

אתר שבו אנשיים מספרים מה הם שונאים. אני מוצא את הקורלציות:

אנשים ששונאים חצילים, שונאים גם קישואים.

אנשים ששונאים סבונים ארומטיים, שונאים גם יהודים.

אנשים ששונאים שלמה ארצי... וכו'

הקטע היחיד שעוד לא הבנתי זה איך להרוויח מזה כסף. בשביל זה אני צריך מקלחת מוחות. אחרי למקלחת!

MAKE SURE IT'S CORPORATED

אני אוהב סלט פסטה כמו כולם. כמובן שלכל אחד יש רעיון אחר למה זה בדיוק סלט פסטה. מהנסיון שלי, אם אני מזכיר סלט פסטה במקלחת עם 11 גברים, אני בד"כ מקבל 11 מתכונים שונים. אבל ברגע שראיתי את המתכון הזה, שמתחיל מ:

- פחית חלב מרוכז ממותק

- כוס (ככה היא קוראת ל3 כוסות) סוכר

- צנצנת שלמה של מיונז

- כוס חומץ

הבנתי שיש פה משהו מיוחד. יש פה הרבה סוכר. יש פה הרבה מיונז. היא מערבבת חלב וחומץ, בסיס וחומצה, בלי פחד. ממה עשויה הקיבה שלה? היא לקחה את הקונספט של סלט פסטה והפכה אותו על הראש. מי שיש לו אומץ לראות את המתכון כל הדרך, אני יכול לומר שהיא מכניסה לשם גם קצת גזר בסוף (איכס!). כן, היא מבטיחה שזה סופג את הרוטב, אבל אני לא משוכנע. זה נראה כמו אמבטיה של שומן עם קצת איטריות צפות בפנים. לחיוב אפשר לציין שהיא לפחות לא טיגנה את הסלט בשמן עמוק.

(מצאתי את זה בREDDIT - תדפדפו בתגובות, יש שם דברים שיגרמו לכם לצחוק בקול רם.)

UNIQLO

אוניקלו, אותה חברת אופנה יפנית שמעלליה כבר נסקרו בבלוג הזה לפני כמה זמן, פותחת שבוע הבא את חנות הדגל שלה בפריז. לפי הדיווחים החנות הולכת לכלול שלל מטעמים יפניים כגון בובות ראווה מסתובבות, רובוטים אנושיים ותחתונים משומשות של נערות גומי יפניות.

שניה לפני שאתם מוריקים מקנאה/מכינים את המזוודות/מבקשים ממני משלוחים של אביזרי לבוש בתוך שקיות זיפלוק, אני אפנה אתכם לאתר של החברה, שהוא לא פחות מגאוני.

ראשית, הקולקציה.

אני מעריץ גדול של שילוב בין המציאות לוירטואליה עוד מאז הניקר-פיקר (האתר האחד והיחיד שמספק את כל הצרכים שלי בקניית הלבשה תחתונה לנשים). האתר של יוניקלו לוקח את זה עוד צעד קטן קדימה, כשהוא מאפשר להקליק על האנשים עצמם, בזמן שהם בתנועה. זה הולך בכיוון טוב, ואני חושב שכולנו מבינים לאן - לכיוון אתר הפורנו המושלם. לא צריך דמיון של ז'ול ורן מעופף כדי להבין איך יראה אתר כזה.

שנית, השומר-מסך.

אם אתם כמוני, אז לא הורדתם שומר-מסך מאז ווינדוז 95. מבחינתי הצורות הגיאומטריות הזזות בכל מיני צבעים היו יותר מכל מה שאי-פעם יכולתי לבקש משומר-מסך. לא היה בי צורך, או רצון, אם יש הבדל, להוריד משהו אחר. עד עכשיו. כי יוניקלו גרמו לי להבין שהיה חסר בי משהו שאף פעם לא ידעתי אפילו שחסר. את החוסר הזה אני אני יכול למלא עכשיו עם שומר-מסך של נערות יפניות מצודדות רוקדות במקומות ציבוריים, ועל רקע אתרים היסטוריים.

תודה יוניקלו. תודה.

תרבות אירופית

התחלפו להן כבר כמה וכמה מורות לצרפתית בשיעורי ערב שאני לוקח - כולן היו נחמדות פחות או יותר, מורה מחליפה אחת היתה אפילו ממש יפה(כן כן, המורה הצרפתית הכוסית - זה ממש היה לקוח מהדמיון של... של... מישהו). המשותף לכולן היה אחד - כולן היו מקללות כמו מלח רוסי שיכור שנתקע לו הכסף במכונה של הבמבה. בהתחלה זה היה קצת מפתיע - בחורה נעימה לכל הדעות שאומרת את המקבילה הצרפתית לFUCK כל מילה שניה, כאילו היא ברוס ויליס במת לחיות, אבל לא באותה סיטואציה של חיים ומוות ומלחמה דלת-אל-דלת מול טרוריסטים, אלה בסיטואציה רק קצת יותר נעימה, של שיעור, שבו הדבר היחיד שנשחט, מרוטש, מושפל, נגרר בבוץ, מבוצע ומבוקע, זו הגופה הנרקבת של השפה הצרפתית. ובכל זאת.

המורה החדשה שלי לא מקללת. קורין היא מה שנקרא בצרפתית cultivé - יענו יודעת הרבה על הרבה דברים ומאוד מנומסת ונחמדה, וכשהיא מדברת צרפתית אני מבין הכל, אינדיקציה ברורה לכך שהצרפתית שלה ברמה מאוד גבוהה. אינדיקציה נוספת לכך התקבלה בשיעור הראשון בקורס החדש, שבו שיחקנו במשחק המפורסם של "איך זה במדינה שלך?". המשחק, למי שאף פעם לא למד צרפתית, מתחיל בזה שהמורה אומרת משהו כמו "בפריז יש הרבה מוזיאונים מפורסמים - איזה מוזיאונים יש בחור שאתה באת ממנו?" ועל התלמידים המסכנים נגזר "לפרסם" את מקום היוולדם בצרפתית שבורה. זה אף פעם לא נשמע טוב, ועוד לא עשה לי חשק לבקר באף אחת מהמדינות המתוארות ("בספרד יש בנינים יפות. יש שמש ודברים לילה"). (בקטע של המוזיאונים המלצתי כמובן על יד-ושם, לכבוד הצעירה הגרמניה החדשה בקורס, שהיתה קצת יותר מדי נינוחה לטעמי). אבל אני סוטה. קורין הוכיחה את הידענות שלה בשלב ה"איזה אנשים מפורסמים יש ברפובליקת הבננות שממנה נשטפתם אל עבר חופי צרפת שמש התרבות?". אוקיי, איטליה זה קל (האיטלקי לא היה חייב להזכיר את כ-ל הציירים ברנסנס. אוקיי, זה היה באיטליה, הבנו. אפשר לעצור במיכאלנג'לו.), וגם ספרד היה פשוט (למרות שפרנקו היתה בחירה ראשונה מעניינת מבחינתה של הספרדיה). את הסלבס שגרמניה הביאה לנו עדיף לא להזכיר. אבל מה שהפתיע היה השוויצרית שהתקשתה לציין אפילו ידוען אחד משוויץ. מהר - יש לכם אחד? אני הצעתי את ברנולי, שאף אחד מלבד קורין לא הכיר. רציתי לעלות ללוח ולהראות להם את התפלגות ברנולי, שידעו מה הם מפסידים. אפילו השוויצרית לא ידעה מי זה (מסקנה - עם גילית משפט מתמטי טוב, אל תמכור אותו לצרפתי). קורין שלפה גם את קרל יונג, וגם את פדרר(!!) שפיספסנו. כשהגיע תורי מיד שלפתי את התותחים הכבדים: יצחק רבין. שמעון פרס. "הם זוכים פרס של שלום". החדר התמלא בפרצופים משתוממים. שוויץ חושבת שאולי היא שמעה פעם על פרס. אוקיי... אולי אני מכוון גבוה מדי. "דנה אינטרנשיונל? היא גבר והיא אשה. היא מנצחת אירוויזיון תחרות." גרמניה מהנהנת, אבל אני קולט מבטים של חוסר הבנה ורחמים מצד שאר חברי האיחוד האירופי. אורי גלר? מייק ברנט? ואנונו??? כלום. לא מבינים כלום האירופאים האלה. כמו לדבר עם ברברים בג'ונגל.

אפילו קורין המתורבתת לא מכירה את ואנונו.

זה לא פלא שעוד לא צירפו אותנו לאיחוד האירופי. החינוך שם פשוט עוד לא ברמה מספקת.

איפה אני יושב

ככה נראה משרד של חברה שעושה אמוטיקונים.

בוא נירגע לשניה

יש משהו באקווריומים העצומים האלה, לא? אני נותן שלוש סיבות לאהוב אקווריומים:

1. זה כמו גן חיות רק שכל החיות מעורבבות + הכל שקוף.

2. אנשים אוהבים להסתכל על כמויות גדולות של מים.

3. הכל כחול. הכל מרגיש אחרת כשכחול.

סה"כ זה מאוד מרגיע. גם קצת מלחיץ. אני תמיד מדמיין את הזכוכית נסדקת ופתאום ברגע אחד הקיר הרביעי נפרץ וכל ההצגה נשפכת לתוך האולם. ואז זה באמת הופך לג'ונגל. אבל עד שזה יקרה, אפשר לשים את זה במסך מלא, ולנשום.

Kuroshio Sea - 2nd largest aquarium tank in the world - (song is Please don't go by Barcelona) from Jon Rawlinson on Vimeo.

ד"א - אם יפתחו פאב בחדר צפיה הזה, זה יהיה הפאב הכי מגניב בעולם. אני הייתי קורא לו "weird fishes" - אבל אני פתוח להצעות יותר טובות.

קישור בונוס למחשבות הפוכות על אקווריומים ("what contemporary grown adult person chooses to visit an aquarium of his or her own volition? I can’t imagine such a person.").

Whassup?

אתמול בערב טום יורק עולה לבמה, שואל "WHASSUP?", ורדיוהד מנגנים את קריפ בהופעה לראשונה מזה 15 שנה...

היה שווה את הציפיה?

(ויה THE AWL)

(עדכון: מסתבר שבשנה האחרונה הם מנגנים את קריפ כל הזמן... SELL OUTS! עכשיו נשאר רק לצפות לSULK)

ג'סטה אינסופית

זה הגיע. היום בבוקר הלכתי לחנות ספרים וקניתי את INFINITE JEST. אני התכוונתי לקרוא את הספר הזה כבר הרבה זמן, ולמעשה רציתי לקרוא אותו מאוד מאוד מאז שראיתי את INFINITE SUMMER, שזה מבצע משותף של קוראים מכל העולם שהולכים לקרוא את הספר הזה יחדיו במשך קיץ, אבל רק עכשיו קיבלתי את האומץ.

מדובר, בקלות, בספר עם הכי הרבה הייפ (שאולי את רובו אני יצרתי לעצמי?) שאי-פעם קראתי. אני מנסה לחשוב עכשיו על ספרים אחרים שמהם ציפיתי לכלכך הרבה לפני הקריאה הראשונה, ולא מוצא (אולי כשקראתי קצת שייקספיר - אבל אז ידעתי שהיצירה טובה. הציפיות שלי לגבי ההנאה שלי מהספר היו דווקא נמוכות). אחרי הכל ל INFINITE JEST:
- ישנם אתרים המוקדשים לכיצד לקרוא אותו (הרבה הערות, זאת נראית העצה הטובה ביותר)
- יש לו וויקי
- יש לו קורסים מוקדשים באוניברסיטה
- משווים אותו להכל - מהרויאל טננבאומס, ועד התנך.

אז איך אני ניגש אליו? כמו שניגשים לזונה חדשה - בתאוותנות ובזהירות. קודם כל מדובר בחתיכת בהמה של ספר, יותר מ1000 עמודים ואם אני אי-פעם אסיים אותו זה יהווה שיא חדש בשבילי (לקח לי 9.58 שניות רק לצאת איתו מהחנות). הוא שוקל טונה, ולסחוב אותו לעבודה וחזרה כל יום הולך להכניס אותי לכושר (אני כבר מרגיש את זה בשרירים).

לסחוב אותו... בסדר. אבל איך קוראים את זה?? אני לא רוצה שזה יקח לי כל החיים! אז קבעתי לעצמי מטרה נמוכה של 50 עמודים בשבוע - 200 בחודש - 5 חודשים וסיימתי. עכשיו... אני עצלן ידוע ואין לי שום ספק שכבר השבוע אני אכנס לפיגור. אז אפילו חשבתי לעשות לעצמי טבלת מטלות יומית סטייל ג'ייק לודוויק, אבל אין לי כח אפילו לזה. איפה זה משאיר אותי? עם לא-כלום מלבד כח הרצון החלש שלי. זה רק שנינו שוב. בעסה.

אז זהו, אני הולך עכשיו לקרוא... אולי רק לבדוק קודם את פייסבוק פעם אחרונה...

תכינו את הממחטות

אני מגיע לארץ ב 1-22 לאוגוסט.

מי שרוצה מזכרות ממגדל אייפל שיבקש בתגובות.

לכבוד יום הבסטיל מחר, מחווה קטנה ללואי XVI

RIEN

פרסום עצמי

ראיתי את הפוסטר הזה לפני כמה ימים ברחוב ליד העבודה שלי... לצערי עד שהבאתי מצלמה כדי לצלם אותו הוא כבר הורד, אבל למזלי(כם) היו גם כמה פליירים בתוך טלפון ציבורי אז לקחתי. בוא נספור את כל הדרכים שבהם אני אוהב את הפוסטר הזה:

1. הקולאז' של התמונות ראש בכל המצבים שונים. הנה אני רציני. הנה אני צוחק. הנה אני פלוץ צרפתי. רק מהתמונות האלה אני מסוגל להרכיב בראש תסריט שלם שבו פבריס משחק את כל התפקידים, אדי מרפי סטייל. לתמונות יש גם איכות שנותנת להם תחושה של פוסטר לחיפוש נעדר או פושע. הנה הנוכל על כל פרצופיו. שימו לב שלא תיתקלו בו ברחוב - הוא אמן נואש!

2. "THIS MAN IS AN ACTOR". ההכרזה על עובדה שלא משתמעת לשתי פנים. מצטרפת לזה גם ההנחה סמויה - ההנחה שהתמונות למעלה הן למעשה ההוכחה לכך שהבנאדם באמת שחקן. ואולי באמת זאת ההוכחה? אני יודע שבשביל שחקנים תמונות ראש הן דבר שגרתי, אבל יש פה קונספט טוב לכל אנשי המקצוע. אני יכול לדמיין איך מודעה דומה שלי תיראה: "THIS MAN IS AN ENGINEER" - ולמעלה כל מיני תמונות שלי שפוף מול מחשב בחדר מואר בניאונים. לפעמים עם זקן, לפעמים מגולח, וכו'. למעשה אני שוקל את זה בחיוב לרזומה שלי. האם תמונה של מישהו עובד בסביבתו הטבעית לא צריכה להיות תנאי הכרחי לקבלת עבודה?

3. "HE WANTS TO FUCKIN ACT". כן כן. אהבתי את הפאקין. תגידו מה שתגידו. הוא לא סתם רוצה לשחק. הוא ממש רוצה. מה שאני אוהב פה זה שיש כאן גם את הייאוש וגם את הגאווה של להיות אמן. הוא רוצה לשחק, אבל אין את מה. אם רק היה הוא היה קורע לו את הצורה. בנוסף לעובדה שהוא מתייחס לעצמו בגוף שלישי - למרות שזה למעשה לא נחוץ, הרי היה יכול לכתוב "אני שחקן, אני רוצה פאקין לשחק" - אבל הגוף השלישי מרגיש יותר סמכותי - יש כאן גוף שלישי ובלתי-תלוי שקבע שהדברים הנ"ל נכונים.

4. "CAST HIM". שם טוב לסטארט-אפ - BUY ME.

5. אתר מייספייס בתור הרזומה שלך. חוצמזה שזה רעיון טוב, ובוודאי אופציה יותר טובה מלינקד-אין המשעמם טיחו, זה גם מזכיר באופן די בוטה את האמא והאבא של כל קורות החיים אונליין - הרזומה של בארני סטינסון (מהסדרה המצוינת HOW I MET YOUR MOTHER). בכל אופן זה חומר למחשבה למובטלים בינינו, וגם למובטלים בקרוב.

יש סיכוי של 27% שזה פירסום סמוי לאיזשהו משהו, אבל אני רוצה להאמין שלא. כמו כן מצורף הפוסטר השני, בצרפתית, שהוא פחות בוטה וגם פחות מוצלח (לפחות לדעתי):

I'm not here to make friends

מגה-מונווק

אני אישית בחרתי ביום שישי ללכת לצד השני של פריז, איפה שעשו הומאז' המוני לפטמות של פארה פוסט.

"אני לא יודע איך להרגיש"

מארמגדון לטהרן.

רעיון: חולצות תואמות

אוקיי, בהמשך ישיר לקו המחשבה על שילובי בגדים יצירתיים מלפני שבוע, עליתי על משהו חדש. כמו כל משהו חדש הוא שילוב של כמה דברים ישנים עם טוויסט. אוקיי, הנה הפיץ':

אני מדבר על חולצות.

אני מדבר על חולצות עם כיתובים.

אבל! הנה הקאץ' הראשון. הכיתובים לא גמורים. מדובר בחצאי משפטים מפורסמים.

יענו, אני מוכר טי-שירטים (נפרדים) עם הכיתוב: "HIT ME BABY", ו "ONE MORE TIME".

או, "FUCK LAND", "I'M ON A BOAT"

או, אולי אפילו טי-שירטים נפרדים של שלושה שועלים, וירח.

עכשיו, צריך ממש הרבה זוגות כאלה.

והנה קאץ' 2: צד אחד של הכיתוב הולך לבנים. צד שני הולך לבנות.

בום!

הרגשתם את זה?

אני יודע מה אתם חושבים. רק אנשים ממש פאתטיים ירשו לעצמם עם חולצות כאלה. כאילו, מי שלובש את החולצה מסמן את עצמו כמישהו/מישהי שמוכן לזיין אנשים באופן רנדומלי. אז זהו, שלא. א' כל, חולצות נמכרות אך ורק בזוגות (גרנטיד שאותו מספר של זוגות תואמים נמכר), כלומר ממש כמו בפאב לא "נעמיס" חולצות רק על הבנים. ב' כל, יש לי שם שפותר בבת אחת את כל בעיות השיווק והיחצנות שלנו:

MATCHING-FUCKING-TSHIRTS

הדומיין פנוי.

בום!

ערי הזהב הנסתרות פוגשות את קרייגסליסט פוגשות את תרדלס פוגשות את WEB2.0.

החיפושיות - להקת רוק

פתיח מעולה...

This is how you become great

The bra-top.

שימו לב גם לסרטון "כיצד ללבוש". יש פה מהפכה בדרך, ואני חושב שזה קשור למיזוג של פרטי לבוש שונים לפריט לבוש אחד. גם אני רוצה להצטרף למהפכה... אולי PANTS-TOP? לא משהו... UNDERWEAR-PANTS? זה אולי יותר קל למעצבים לתכנן, אבל אני לא בטוח לגבי קהל היעד... מה עם HAT-SUNGLASSES? יש פוטנציאל, אבל הכל תלוי בביצוע.

אני אמשיך לחשוב על זה. הסיסמא של ה BRA-TOP:

"I like to wear it simply by itself"

תמשיך לרדוף אותי עוד הרבה זמן.

כפיות

כמו שאתם יודעים אני אלוף צרפתית. טוב, אולי לא אלוף, אבל בהחלט חל שיפור דרמטי ברמה שלי בחודשיים האחרונים עם הקורס צרפתית שאני עושה. נגמרו הימים שאנשים היו מדברים צרפתית ואני הייתי שומע רק ג'יבריש. אני מבין לפחות כמה מילים בכל משפט, ואת השאר אני יכול כבר להשלים לבד בראש:

ז'אן-לוק-צרפתי : ".... לרוץ .... חשמל ... ... ... בחירות ... ירקות ... לפני ... האמנתי"

מהמילים האלה אני בקלות משלים לבד את הקונטקסט (זה דורש קצת אימון וקצת דימיון).

אז חמוש בארסנל המילים החדשות שאני יודע, ואחרי שבשבועות האחרונים דיברתי כמות שיא של צרפתית שוטפת בשיעורים שלי, נכנסתי לישיבת הצוות האחרונה בבטחון מוחלט, שאני הפעם הולך לא רק להבין, אלא גם לתת לכולם לשמוע קצת מנחת דעתי בצרפתית.

הישיבה התחילה כמו כל ישיבה, עם קצת קפה. עמיתי לישיבה ערבב את הקפה שלו בעזרת סכין, ואני הפצרתי בו:

"Arretez!"

הסכין עשתה רעש חיכוך חחח... חחח... עם הספל. זה היה לא נעים, ורציתי להשוויץ בצרפתית שלי. הסיבה שהוא עירבב את הקפה עם סכין היא שמסיבה לא מובנת אין לנו כפיות בקפיטריה של המשרד. אז אני כבר התכוננתי לשלב ב' במתקפת התרבות שלי - התכוונתי להגיד:

"We need to get some spoons"

ואמרתי את זה בצרפתית. אבל משום מה במקום להעריך את התרומה הקטנה שלי לשיחה שקולה ומעניינת בצרפתית, כולם שתקו הסתכלו עלי קצת מוזר. תוך כמה שניות הבנתי שמה שבעצם אמרתי היה:

"We must spoon"

אכן, משהו נאבד בתרגום בין העברית האנגלית והצרפתית. למזלי זה לא נשמע עד כדי-כך גרוע בצרפתית כמו שזה נשמע באנגלית, אבל זה עדיין היה ממש פאתטי, אפילו בסטנדרטים שלי של צרפתית. מיד נשבעתי לא לומר יותר מילה בצרפתית עד סוף הישיבה. העניין הוא, כשאני לא מול אנשים, אז הצרפתית שלי ממש סבבה - כשאני כותב טקסט לשיעורי בית, כשאני כותב SMS - אני מרגיש שאני ממש מרסל פרוסט. זה רק כשאני מדבר עם מישהו, כשיש לחץ למצוא מילים ומהר, להרכיב משפטים חזק וטוב בלחץ זמן, שהכל נשבר ומתמוטט לנגד עיני. משפטים עם כל מיני זמנים מורכבים מיד מתיישרים להווה פשוט, כל שמות העצם מיד הופכים ל-"זה". אני מתמוטט תחת הלחץ.

אז לא נותר לי דבר אלא לקוות שהישיבה בשבוע הבא אני אצא עם ידי על העליונה! שבוע הבא אני אקפוץ גבוה יותר, ארוץ מהר יותר, חזק יותר, ואדבר עם פחות גימגומים. ככלות הכל - WE MUST SPOON.

לפוסט הרבה יותר מוצלח והרבה יותר מצחיק על הנושא (שאני מזדהה עם כל מילה שלו- אשכרה 100% ממה שנכתב בו - עד כדי כך שהעתקתי קצת בדיחות ממנו באופן חסר בושה)

C'était un rendez-vous

נהיגה פריזאית טיפוסית.

עוד כאן.

פלוצים נפוחים

בקרוב יתקיים באוניברסיטה טקס קבלת התעודות, שאני לצערי לא אוכל להגיע אליו. מאז שסיימנו ללמוד כל המחזור התקדם מאוד יש להניח - בונים מעבדים באינטל, מתכנתים משהו במיקרוסופט, נמצאים בחזית הטכנולוגית בצה"ל (חחח..). אז מה אני אומר לאנשים האלה? עם כל הכבוד לחברות הענק מגלגלות המיליארדים שלכם, ולמשכורת המנופחת שלכם (עתודאים נא להתעלם), אצלנו לפחות, באימיננט- הפלוצים היחידים הם יוזר-ג'נרייטד.

סאק-און-דאט.

(ומזל טוב לנו!)

וולפרם אלפא

וואו... זה יכול לעשות הרבה דברים...:

חומוס VS. קוראסון
התמרת פורייה

אבל למרות הכל, עדיין יש להם מה ללמוד מגוגל. דווקא כאן חסר האלמנט הויזואלי.

בלתי נמנע

המצב משקף את המיצוב..

(מתוך האתר alten.com)

תוכן

צרפת האמיתית

אני רוצה לכתוב כבר כמה זמן, אבל הייתי עסוק באכילה ושינה. זה לא פשוט להוביל את העולם בקטגוריות האלה, אז כל אחד פה צריך לתרום את החלק שלו - ככה זה סוציאליזם, חבר'ה. 

אני ושרה וחברה שלה ובן-דוד שלה הלכנו לפארק אסטריקס לפני כמה שבועות. פארק אסטריקס הוא פארק שעשועים עם רכבות הרים וכו' בערך 50 ק"מ מפריז. נושא הפארק הוא הקומיקס אסטריקס וכולו מסוגנן לפי תקופת האימפריה הרומאית וכל השיט הזה - משהו בסגנון של יורודיסני, אבל לא. ממש לא. פארק אסטריקס הוא ליורודיסני מה שהפרברים של פריז הם לפריז. זה מה שחולון היא לתל-אביב. למי שלא הבין אני מתכוון ל מזבלה אנושית (tm). כמו ששרה וחברתה הודיעו לי בחגיגיות לפני שנכנסנו למכונית - "זאת צרפת האמיתית!".

מה זאת צרפת האמיתית? אני חושב שיש מושג כזה כמעט לכל מדינה מערבית היום. כן זה נחמד ללכת לאוניברסיטת תל-אביב, אבל אם אתה רוצה לראות את "ישראל האמיתית" אז צריך ללכת לפארק הירקון ביום העצמאות או לחולון או לתחנה המרכזית הישנה/חדשה או משהו כזה. "אמריקה האמיתית" נמצאת ב"חגורת התנ"ך" לפי אותה לוגיקה. אמנם אין שום דבר שיצביע על כך שהמקומות האלו יותר "אמיתיים" או יותר נאמנים לתרבות המקומית מאשר הערים הגדולות, אבל האינסינואציה היא שיש הרבה יותר כאלה מאשר כאלה, והסיבה שאנחנו לא יודעים על זה זה כי אנחנו חיים בבועה.

בתור מישהו עם נטיות אליטיסטיות מלכתחילה, קומפלקס מגלומניה קטן (חחח..), ובנוסף החיים בפריז, שלא תרמו כל-כך ל"עממיות" שלי מה שנקרא - התכוננתי ליציאה כואבת מהבועה. 

אז באמת היה מעניין. זה היה קצת כמו ביקור בגן-חיות. ראינו את כל סוגי הערסים הצרפתים (פלורליזם במיטבו!). ראיתי לראשונה את טיבה של החפיפניקיות הצרפתית - כל הפארק למעשה מתפרק. המים הירוקים בנסיעת ה"ביג ספלאש" נראים כאילו לא החליפו אותם 20 שנה. הצבע על הקירות מתקלף. רק לפני חודש היינו ביורודיסני, וכשעושים השוואה - בעצם אי אפשר להשוות. אין השוואה. דוגמא קטנה - באחת הנסיעות בפארק אסטריקס האישה בבקרה הזהירה ברמקול את כולם לא להוציא ידיים מהרכבת, ואז היא שכחה לסגור את הרמקול וכולם שמעו אותה מדברת ומקללת 2 דקות רצופות על איך שחברה שלה עכשיו בשירותים והיא נמצאת שם לבד. אני לא יודע הרבה על דיסני, אבל אני די בטוח שמפטרים אותך אחרי בערך חצי שניה על טעות כזאת. לא כאן. 

הערסים מצידם סיפקו את הסחורה והזכירו לי עד כמה צדקתי בכך שאף פעם לא הלכתי ללונה-פארק בתל-אביב. מה יותר גרוע מלעמוד שעה בתור לרכבת הרים? לעמוד שעה בתור עם ערסים מאחוריך! מה יותר גרוע מלעמוד שעה בתור עם ערסים מאחוריך? לעמוד שעה בתור עם ערסים מאחוריך ופרחות לפניך! ומה יותר גרוע אפילו מזה? אם לכולם יש טלפונים סלולריים שיכולים להשמיע מוזיקה גרועה באיכות שווה לכל נפש. התורים היו ארוכים, אבל הם נתנו לנו הזדמנות לראות כמה מהזנים היותר נדירים של ההיל-בילים הצרפתים - למשל בחור עם קעקוע של ג'וני הולידיי. הכפריים הצרפתיים על צאצאיהם נתנו הצגות של בורות וטיפשות ממש לפי הספר. בכלל, המקום הזה מספק וינדיקציה לקונספט של הדעה-קדומה. אני יודע שכל מיני אנשים צרי-מח אוהבים לעשות הכללות על כל הסטראוטיפים. אפשר אפילו לומר שסטראוטיפים סובלים מסטראוטיפ שלילי. אבל אני מוכרח לומר שכל הדעות-הקדומות שלי התבררו כמוצדקות ומדויקות. דעות קדומות הן לא כל כך נוראיות אם יש לך את הדעות הנכונות.

אבל יכול להיות שחלק מכם כבר מריחים את הסוף של הסיפור הזה - החלק שסופר פעם אחר פעם בסרטים ההוליוודיים - המערכה האחרונה, שבה הגיבור הלבן חובב היין והמוצרט והאוננות מוצא את עצמו במלון זול עם זונה רוקד לצלילי אייל גולן. או כמעט. הריגושים הכי טובים הם כנראה עדיין הריגושים הזולים והמלוכלכים, כי למרות הכל, בכל יורודיסני אין רכבת כמו טונר דה זאוס. והעובדה שכל הפארק מט ליפול, מוסיפה אלמנט מעניין נוסף של סכנה אמיתית לנסיעה. אחר כך שרה אמרה לי שזה היה "פאקינג אמייזינג אבל חבל שזה נמשך רק שתי דקות." אני לא מוצא בזה שום סאב-טקסט.

אז למרות הכל חזרתי לי בשמחה לבועה הפריזאית שלי, לחלוטין "קונטנט" מחווית הסלמינג שלי, עם עוד קצת נשק לארסנל האליטיסטי שלי. בתור עובד היי-טק, עם כל שאר האליטות, קל להתחיל לפקפק בעצמך ולחשוב שאתה בסה"כ ממוצע לגמרי. אז זהו שלא. יום אחד בביוב הספיק לי כדי "להכנס לפרופורציה". הבנתי שאני פאקינג גאון! איזה כיף! 

חופש, שיוויון, אחווה

יש פה אנשים רציניים שמוכנים לצאת לרחובות.

ד"א אני דווקא אוהב את הרידיזיין כי אני אנטי-אנטי (בקרוב ההפגנה שלי). 

אני אף מציע רידיזיין נוסף שבו המיני-פיד יהיה טיפה תלת-מימדי עם פונט צהוב שהולך וקטן כמו בהתחלה של סטאר-וורס. 

נראה אתכם עוזבים, נראה אתכם.

 

THE ROOM

השאלה האחת שמהדהדת לכל אורך הצפיה בסרט THE ROOM, היא WHY? כשאני אומר מהדהדת אני מתכוון באופן הכי מילולי שאפשר - השאלה נשאלת לפחות עשרים פעמים, ואף פעם לא נענית. למה? למה? למה? למה דברים רעים קורים לאנשים טובים?

ואני לא מדבר סתם על אנשים טובים. אני מדבר על ג'וני (טומי ויזו). ג'וני שלנו הוא הגיבור הרומנטי האולטימטיבי - אולי הגדול בכל תולדות הקולנוע. בתוך חצי שעה מתחילת הסרט הוא מוצג כמאהב המושלם (סצנת סקס כואבת במיוחד לצפיה), כארוס המושלם (הוא קונה לה פרחים), כקונה הפרחים המושלם ("אתה הלקוח האהוב עלי ג'וני"), כדמות האב המושלמת (הוא מממן לנער השכן את הדירה ואת הלימודים בקולג'), חבר מושלם (מה שנדמה כמו עשרות רבות של סצנות של *השתעשעות* חברית עם כדור פוטבול), ועובד ההיי-טק המושלם (לא משלמים לו מספיק, לא מעריכים אותו מספיק). 

חבל. חבל שכל זה לא מספיק לליסה, ארוסתו. ליסה היא "כלבה מניפולטיבית". ליסה שוכבת עם החבר הכי טוב של ג'וני. איך אנחנו יודעים שהוא החבר הכי טוב של ג'וני? כי הוא אומר את זה בערך 1000 פעמים. למען הסר כל ספק, האשמה כל כל כל כל כולה היא על ליסה. הסרט מדגיש את הנקודה הזו כל כך חזק עד כדי שנדמה שהחבר הוא אוטיסט למחצה שרק מסוגל לומר "אבל ג'וני הוא החבר הכי טוב שלי!". 

טוב, אז התסריט של טומי ויזו מגוחך, הבימוי של טומי ויזו הוא אבסורדי (אני רק אפנה את תשומת לבכם לשתי סצנות - הסצנה של הנפילה של הפסיכולוג, וסצנת זריקת הרשמקול - חובה לראות לפחות פעמיים), אבל מה שבאמת לוקח את כל הקופה זה המשחק. אני מתרה בכם למצוא בכל ההיסטוריה של הראינוע, כולל סרטי פורנו, צוות שחקנים יותר גרוע מהצוות הזה, וספציפית טומי ויזו. האם הוא בכלל מבין מה הוא אומר? האם הוא בכלל מודע למה שמתרחש בסרט שלו? האם אי פעם קרה שניצבים בסרט שיחקו בצורה יותר מהימנה מהגיבור? אני מוכן להישבע שבסצנת בית הקפה הם ממש גנבו את ההצגה.

אני יכול להמשיך ולהמשיך עד אין קץ בלתאר את הדברים המגוחכים שרואים בסרט, אבל אין בזה שום טעם. השעיית הספק היא משימה בלתי אפשרית מהרגע הראשון. יש כל-כך הרבה קטעי WTF? שאי אפשר כמעט לספור אותם, שלא לדבר על לתאר אותם. יצירה כזאת צריך לראות כדי להאמין. 

אני אשאיר אתכם עם הביקורת המעולה של הAV CLUB, שכוללת גם קטעים מהסרט, ואם אתם מתכוונים לצפות בזה עם אלכוהול וחברים (מומלץ) גם עם הוראות ההפעלה המדויקות (אני ושרה לא ידענו שצריך לצעוק "Cancer!" בסצנה המתאימה- לא שזה היה פחות מצחיק).

(אני שמעתי על הסרט ויה)

"מאכלים אהובים: זין - פירה, לב - פירה בטטה"

הזין והלב...

ועכשיו מזוית אחרת

ביקורת סרט - WATCHMEN

הציפיות שלי מWATCHMEN היו כל כך גבוהות עד שהייתי כבר מוכן לשלם את המחירים השערורייתיים של כרטיס קולנוע בפריז (10.10 יורו בלי מנוי, שכמובן נאלצתי לעשות מיד). עברו יומיים מאז שראיתי את הסרט ועדיין קשה לי לומר אם אני ממליץ עליו או לא.
אני חושב שזה היה הסרט המחורבן הטוב ביותר שאי-פעם ראיתי, או אולי הסרט המעולה הגרוע ביותר?
אז כן, הסרט יפה מבחינה ויזואלית (רואים הרבה זין וגם כמה ציצים), והוא גם מיוחד במינו במובן שהוא לא דומה לאף סרט סופר-גיבור אחר, והבמאי הרשה לעצמו המון (בוא נעשה סצנה של חצי שעה על המאדים שאף אחד לא יבין! בתור עורך לא הייתי מכניס את זה אפילו לסרטון סקי שלנו) בשביל סרט הוליוודי. הסרט נשאר נאמן למקור (לא שטרחתי).
אבל זאת בדיוק הבעיה. כל השעתיים הראשונות של הסרט הן פאקינג אקזפוזיציה. הדמויות דווקא מעניינות, אבל אין שום אלמנט של מתח. נאדה. רק לפני שבוע קראתי את הפוסט המעולה הזה על השיחות בין סטיבן ספילברג וגורג' לוקאס על איך לעשות את אינדיאנה ג'ונס (סמית' במקור). כמה מאמץ השקיעו שם בלדאוג שהקהל יהיה במתח כל הזמן... גם באקזפוזיציה (נקודות 5/6 בפוסט הנ"ל). אז בWATCHMEN אנחנו עוברים דמות דמות, ולא מבינים למה לעזאזל זה קשור, ואחרי שעה וחצי אתה כבר מת לאיזה שואה גרעינית קטנה, רק בשביל לפלפל קצת את הסרט. הדמויות הרבה הרבה יותר מושקעות מהסיפור, אבל לא מושקעות מספיק כדי שאשכרה יהיה לנו *אכפת* מאף אחת מהן. וכל ההיסטוריה הזאת כשלמעשה הכל כבר סופר באופן היפר-מינימליסטי בכתוביות הפתיחה של הסרט (הגאוניות) על רקע הזמנים-הו-הם-משתנים של בוב דילן. אחרי זה כבר אפשר ללכת לישון.
והמוזיקה בסרט היא עוד פספוס. השירים מעולים אחד אחד, אבל מה הקטע עם הסיקסטיז? הסרט מתרחש באייטיז עם קצת קפיצות לאחור, אז למה אנחנו תקועים עם הנדריקס, ג'ניס ג'ופלין ובוב דילן? בגלל שתי סצנות בוייטנאם? זה לא פאקינג פורסט גאמפ. קצת קיור או סמיתס בבקשה בשביל סוף העולם הקרב ובא. וסצנת סקס על רקע "הללויה"? טאצ' של ואגנר בסיום? כן... הכל קלאסיקות, אבל צריך גם קצת *עידון* מה שנקרא...
לא רוצה לעשות ספוילרים, אבל הרבה עידון לא היה כאן.

אבל גם אחרי שהשמצתי כל דבר אפשרי, אני חייב לומר ש... הסרט מעניין. למרות, ואולי בגלל כל קטעי הWTF?! שלו (אני עדיין לא מבין מה לעזאזל קרה על מאדים!). ולו רק בגלל שהוא שונה. ולו רק בגלל שהוא סרט טוב ומחורבן בבת אחת.

(ודווקא מ"ואלקירי" נעדר ההייפ, עם טום קרוז המושמץ, ממש נהנתי.)

ואל דיזר - הסרט

אני יודע שכולם מצפים לזה כבר שבועיים בכיליון עיניים... אז לטובת מי שאין לו פייסבוק (אני מדבר אליכם אביתר ואיליה) - להלן הסרט.
זה אכן היה מאוד קשה להרכיב סרט של שלוש דקות וחצי מבערך 40 שניות של סרטוני גלישה שהיו לנו, אבל בעזרת קצת אפקטים ואשליות אופטיות עשיתי את זה (כמו בספיידרמן 3). אם יש לכם תלונות על מה שנכנס לסרט, אתם יכולים רק לדמיין מה איכות החומר שנחתך.


val d'isere 2009

(וזה כמובן לא משתווה לסרטון משנה שעברה)

SOUTHPARK

גזענות!

שלט בשירותים בעבודה שלי

נ.ב
מעבר לאנגלית המשובשת, לאזהרה מפני עליה בלתי נשלטת במפלס המים, לעובדה שיש הוראות למקרה שאתה *חייב* להשתמש דווקא בשירותים האלה, הקריאה לאחריות אישית, להוראה המפורשת *לצלול* לתוך האסלה, מה שהופך את השלט הזה מסתם משעשע לבאמת קורע, מה שבאמת דוחף אותו מעבר לקצה, זה השימוש ברבים - "HANDS" - המחשבה על מישהו שמנסה נואשות לשחרר סתימה בשירותים עם *שתי* ידיים בתוך האסלה פשוט לא נותנת לי מנוחה.

נ.ב.ב
ברמה האישית, בתור דובר האנגלית היחידי בבניין, לא יכולתי שלא לקחת את הפניה "FOR ENGLISH SPEAKING PEOPLE" (כאילו פונים עכשיו למפגרים...) באופן מעט אישי. האם יצא לי להציף את השירותים פעם או פעמיים? בוודאי. (זה מסוג הדברים שלא מופיעים בסטטיסטיקה). אבל לפחות עכשיו אני יודע מה המשמעות של HORS SERVICE. אין צורך להכליל הכללות גסות.

נ.ב.ב.ב
אני צריך לשירותים, ביי

נקודת מבט נוספת

הלכתי ביום שישי למשחק ראגבי עם כמה חבר'ה מהעבודה, ושיתפתי את ג'ף (שם מלא שמור במערכת) במחשבותי על כל עניין הרווקות בפריז. הוא אמר שכן, צריך להתגבר על כמה חומות, אבל,

"Inside, they're all dirty little bitches."

אפשר רק לקוות.

נון סקס אין דה סיטי

כבר הרבה זמן אני רוצה לכתוב על הנושא הזה... והפוסט הזה בבלוג (הברובו מצוין) "מה פריזאים אוהבים" גרם לי להתעמק עוד יותר בנושא.

אז העניין הוא - אין (כמעט) בכלל סצנה של רווקים/רווקות בפריז.
הפוסט לעיל הוא מדויק להפליא - כשיוצאים בערב לבארים, בתי קפה וכו' אין כמעט בנות, והבנות שנמצאות נמצאות שם עם החבר שלהן. על מחשופים אין בכלל על מה לדבר, ובזה אפשר אולי להאשים את האקלים (מתי תגיע כבר ההתחממות הגלובלית המובטחת??). הבנות שנמצאות לא שותות ולא מפלרטטות, ומתרכזות בעיקר בלא לחייך ולהיראות כאילו הן לא מעוניינות בכלום. באמת, זה אמור להיות מושך? נידלס טו סיי, שמרוב שמרנות (באמתלה של "class") נעלם לחלוטין הסקס-אפיל, שכן בהיעדר אפילו קורטוב קטן של הפקרות, אין אפילו מה לפנטז.

ראיתי את זה קורה במו עיני במסיבת חנוכת הבית שלנו, עם כמה חברות רווקות של שרה, שבמהלך שלוש שעות הפגינו ריחוק ואפאטיות שלא היה מביישים ממרמניק בשנה השלישית של הקבע שלו. אבל זה הכל חלק מהתוכנית! חלילה שמישהו אולי יחשוב שאת מעוניינת!
זה פריז או בר-אילן? ואולי אפילו יותר גרוע?

פניתי לחבר הצרפתי(היחיד) שלי, אוליבייה, ושאלתי אותו על זה - והוא טען שהכל נכון. זאת ועוד. בנות פריזאיות מצפות שהבנים יעשו ה-כ-ל (בכל המובנים).
ואם אין בכלל רווקות און-דה-לוס בעיר, אז איפה אנשים פוגשים אחד את השני? כלומר, זוגות חייבים להיווצר איכשהו, לא? אז יש מה שנקרא soireeים, שאלה מעין מסיבות פרטיות ועיקר ההזדווגות היא בתוך המעגל המצומצם של חברים מהבי"ס/אוניברסיטה. אכן מועדון סגור.

אני יודע שכל זה נשמע אולי מוזר בגלל התדמית החופשיה והליברלית של צרפת, ובאמת יש הרבה סיבות לחשוב שכך - למשל זה שיש פרסומות בטלוויזיה עם ציצים - אבל האמת בפריז היא ההפך המוחלט.
עכשיו יכול להיות שזה רק אני, בתגובות לפוסט לעיל יש כמה אנשים שאומרים שזה ממש לא כך, ויש שרמוטות בפרברים (או משהו כזה), ותגובה אחרת אומרת שבין אוקטובר לאפריל הפריזאיות נמצאות ב"היברנציה", אבל ממה שאני ראיתי, זה באמת לא נראה טוב.

יש הרבה סיבות טובות להגיע לפריז, אבל מי שמחפש FREE LOVE, שיחפש בברלין, אמסטרדם או לונדון - לא כאן.

נ.ב
לא שאני בשוק לחברה! :) אני כותב את כל זה כאבחנות תרבותיות!

הרבה צרפתית שימושית בקליפ אחד

"Ce n'est pas possible!"



(ויה ג'ני)

יש לי חולשה לבוס

אז אתמול כמו שאתם יודעים היה הסופרבול (אני יודע שכולם עוקבים מקרוב) - המשחק היה מעולה, אבל צפיתי בו באיזה חור בפרבר של פריז (הנחמה היחידה היתה שהתחיל לרדת שלג במהלך הלילה, וכשיצאנו פריז היתה לבנה). בקיצור בכלל לא משתווה לחיימקה (ומה כן?).

אבל לא על זה אני כותב. אני מדבר על ההופעה של ברוס ספרינגסטין במחצית. לי אישית יש סנטימנטים חזקים מאוד לבוס, אבל לא צריך להיות מעריץ כדי להשתאות מהפרמורמנס שהוא נתן אתמול. ההופעה היא 12 דקות ואני ממליץ בחום לראות את הכל (יש פשוט יותר מדי דברים טובים).
הקריאה שלו לאמריקה להתרחק מהגוואקמולי ולהניח את חטיפי העוף (0:12) היתה הדבר הכי מעורר השראה ששמעתי הרבה שנים (אובמה שמובמה), וזו היתה רק ההתחלה. עוד נקודות שיא - ברוס גולש מפשעה פירסט לתוך המצלמה (3:15), השופט שורק לעבירה! (1:29 בקליפ השני), איזה זמן זה??? (1:50 בקליפ השני)

אבל באמת, תראו את הכל.

(ב-16 ליולי הוא מגיע לצרפת... מי בא?)

(עדכון: זה הורד מהיו-טיוב אז הזמנים שכתבתי לא נכונים בקליפים האלה...)
(עדכון2: הורידו גם את הקליפים האלה. פאשיסטים.)

ז'אן לוק פיקארד

בעקבות ההמלצה של סדריס בפוסט הקודם הלכתי השבוע לPICARD.
למי שלא שמע את התוכנית מדובר ברשת צרפתית שמוכרת אך ורק דברים קפואים.

ואני מוכרח לומר - הללויה!
אני לא יודע איך הם עושים את זה, אבל מדובר בטכנולוגיה מתקדמת מאוד, אולי משהו מNASA, או אולי אפילו משהו שחיזרים הביאו לכדור-הארץ- זו טכנולוגית הקפאה עמוקה (אם אני הייתי אחראי על המיתוג הייתי קורא לזה COOL-FREEZE... ) שמאפשרת להקפיא ה-כ-ל. יש שם ירקות קפואים (אוקיי), ארוחות קפואות (בסדר), קוראסונים קפואים (ניחא), סושי וסשימי מוקפאים(!), מרקים קפואים (עם נודלס והכל!), עוגות קפואות, חילזונות קפואים, תבשיל ארנבות מוקפא ומה לא!
אני חושב שאפילו ראיתי ארוחת המבורגר מלאה עם צ'יפס שתיה וקטשופ שרק צריך להכניס לתנור וזה מוכן תוך 10 דקות.

העתיד כבר כאן. והוא קפוא.

כמובן שמילאתי את הסל שלי מכל הבא ליד.
למחרת כבר התחלתי להתעניין בפריזרים. המקפיאים שלהם ב 20- מעלות. למה הפריזר שלנו רק ב 10-? אני לא צריך משהו קצת יותר חזק מזה? אני לא צריך מקרר עם קצת יותר כח-סוס כדי ששיפודי הצפרדעים שקניתי לא יפשירו בחום הזה?
חיפשתי בספרות:

"Taste, texture, color, bacterial counts, production time, and energy costs all are affected by how well the freezing system does its job."

האם יש כבר מועדון של פריזופילים? אני רוצה להצטרף! אני רוצה להיות מוקף בגיקים חיוורים וקרים! ובנות גותיות! אני רוצה להשוות כוויות קור! ודיבורים על צלסיוס ופהרנהייט תוך כדי אכילת מזון מופשר! ואני גם רוצה שיקפיאו אותי לפני שאני מת! ושישמרו אותי בפיקארד עד להפשרה.

Ca Vie Amercain

This American Life + דייויד סדריס + פריז = שווה...

אמנם סדריס הוא קצת מוזר אבל אני מלא הזדהות עם החרדה על הצרפתית הקלוקלת שלי - ומנסה לקנות רק במקומות שבהם אנשים לא מלגלגים עלי... ואני לא מושפל עד עפר.
הגיסט הכללי של כל מה שנאמר מדויק - זה חתיכת זוועה להיות זר. זה אולי הופך דברים בנאליים כמו להזמין סושי בטלפון למרגשים, אבל בסופו של דבר - מבוכה זה הרגש השולט...

שעת שיא

בזמנים של מלחמה כולם צריכים לעשות "משהו". אני כמובן נמצא בחזית הכי חשובה ואולי הכי מסוכנת - חזית ההסברה הישראלית. כמובן שזה שאני נמצא בקו הראשון לא אומר בהכרח שאני צריך להילחם. אנחנו הג'ובניקים מפעילים את מה שמזכירת המדינה האמריקאית קוראת לו SOFT POWER - יענו כח רך ומתוק. שבת לפני שבועיים יצאתי לפאב קנדי בפריז (יש כמה כאלה) כדי לראות את הפלייאוף של הNFL. בפלייאוף משחקים גם בשבת (בניגוד ליום ראשון) ולכן הפאב היה מפוצץ בקנדיים/אמריקאיים/צרפתים ומה לא. היו הרבה טיפוסים מעניינים שאני אולי אספר עליהם בהמשך אבל אני רוצה להתמקד באמריקאי אחד - צ'ייניז-אמריקן מה שנקרא שהיה ממש דומה לג'קי צ'אן. אם ג'קי צ'אן היה חנון בן 50. התחלתי לדבר איתו (אוהד גי'אנטס - רחמנא ליצלן) והוא מיד התחיל לדבר כמו ג'קי צ'אן. כששתינו בירה הוא שתה כמו ג'קי צ'אן. הוא גר בפריז כבר 20 שנה, והוא סיפר לי סיפור על איך שפעם אחת, לפני כמה שנים הוא היה מעורב בקטטה. הוא וכמה חברים חזרו הביתה מהפאב וראו כמה אנשים מטרידים כמה בנות, וכמובן שהם נחלצו לעזרתם, כמו ג'קי צ'אן. אבל הוא לא נלחם כמו ג'קי צ'אן כי שברו לו את הלסת. הברמן, ששמע את השיחה שלנו הראה לנו את הצלקת בפנים שהוא קיבל מכמה שיכורים שזרקו עליו קסדה או משהו לפני כמה חודשים כשהוא יצא עם חברים בסן מישל. התפעמתי מהתיאורים על כמה שרחובות פריז מסוכנים. גם ככה ההליכה הביתה בשתיים בלילה במינוס חמש מעלות דרך הרחובות השוממים של פריז (אין אפילו פיצוציות!) זה ממש לא נעים. ואני חייב לעבור דרך סן מישל! למה אני מספר את זה? כי השיחה שלנו מיד נסובה למי הם בדיוק ה"צעירים" האלה. ג'קי צ'אן היה בטוח:

"It's always the same guys. It's always the same guys. Always"

כשהוא אמר את זה ככה התחלתי לחשוד שהוא חטף מכות הרבה יותר מפעם אחת. כן, בסדר, זה אותם אנשים כל פעם. אבל איזה אנשים? ג'קי צ'אן:

"You know who im talking about. You know who im talking about. You know"

אני יודע? מיעוטים?  הסתכלתי על הברמן שהסתכל על ג'קי צ'אן שהסתכל עלי. שתקנו. השתיקה שלנו היתה רבת משמעות. שתיקה של אנשים שיודעים מה זה לחטוף מכות. חוץ ממני זאת אומרת. שתיקה שאמרה - יש דברים שלא צריך לומר. לא נתקלתי עוד באנטישמיות בפריז - אם לא מחשיבים את זה שהכינוי החדש שלי בעבודה הוא "טובח התינוקות" - אבל כמו שדני הסביר לי זה בטח קשור לעבר האישי שלי ולא לפוליטיקה. אבל ברור שנכון לומר - בחו"ל יכולים לרצוח אותך אמצע הרחוב ולאף אחד לא יהיה אכפת! וקולה עולה 3 יורו! ויש 50% הנחה על כל כל סריגי החורף בגלרי לפאייט! אז זהו.

בזמנים כאלה של חוסר ודאות

אף פעם לא מזיק לדעת מקצוע נוסף (ואולי עוד שורה ברזומה).