רעיון: קורולציות אנטי

אוקיי, אז הרעיון הזה לא בדיוק מפותח לגמרי כמו הרעיון קודם שלי. אבל הנה הבסיס:

אנשים אוהבים דברים. אנשים אוהבים את אותם דברים. חברות כמו אמאזון ונטפליקס עושות מיליונים מזה שהן מסוגלות לנחש מרכישה אחת שלך איזה עוד דברים תרצה (אנשים שקנו את זה קנו גם... וכו'). בסה"כ כולנו כבשים.

מצד שני אנשים גם שונאים דברים. אנשים רוצים לשנוא. אבל האם אנשים שונאים את אותם דברים? אני מניח שכן, אבל אף אחד עוד לא עושה מזה כסף באינטרנט.

הנה הפיץ':

אתר שבו אנשיים מספרים מה הם שונאים. אני מוצא את הקורלציות:

אנשים ששונאים חצילים, שונאים גם קישואים.

אנשים ששונאים סבונים ארומטיים, שונאים גם יהודים.

אנשים ששונאים שלמה ארצי... וכו'

הקטע היחיד שעוד לא הבנתי זה איך להרוויח מזה כסף. בשביל זה אני צריך מקלחת מוחות. אחרי למקלחת!

MAKE SURE IT'S CORPORATED

אני אוהב סלט פסטה כמו כולם. כמובן שלכל אחד יש רעיון אחר למה זה בדיוק סלט פסטה. מהנסיון שלי, אם אני מזכיר סלט פסטה במקלחת עם 11 גברים, אני בד"כ מקבל 11 מתכונים שונים. אבל ברגע שראיתי את המתכון הזה, שמתחיל מ:

- פחית חלב מרוכז ממותק

- כוס (ככה היא קוראת ל3 כוסות) סוכר

- צנצנת שלמה של מיונז

- כוס חומץ

הבנתי שיש פה משהו מיוחד. יש פה הרבה סוכר. יש פה הרבה מיונז. היא מערבבת חלב וחומץ, בסיס וחומצה, בלי פחד. ממה עשויה הקיבה שלה? היא לקחה את הקונספט של סלט פסטה והפכה אותו על הראש. מי שיש לו אומץ לראות את המתכון כל הדרך, אני יכול לומר שהיא מכניסה לשם גם קצת גזר בסוף (איכס!). כן, היא מבטיחה שזה סופג את הרוטב, אבל אני לא משוכנע. זה נראה כמו אמבטיה של שומן עם קצת איטריות צפות בפנים. לחיוב אפשר לציין שהיא לפחות לא טיגנה את הסלט בשמן עמוק.

(מצאתי את זה בREDDIT - תדפדפו בתגובות, יש שם דברים שיגרמו לכם לצחוק בקול רם.)

UNIQLO

אוניקלו, אותה חברת אופנה יפנית שמעלליה כבר נסקרו בבלוג הזה לפני כמה זמן, פותחת שבוע הבא את חנות הדגל שלה בפריז. לפי הדיווחים החנות הולכת לכלול שלל מטעמים יפניים כגון בובות ראווה מסתובבות, רובוטים אנושיים ותחתונים משומשות של נערות גומי יפניות.

שניה לפני שאתם מוריקים מקנאה/מכינים את המזוודות/מבקשים ממני משלוחים של אביזרי לבוש בתוך שקיות זיפלוק, אני אפנה אתכם לאתר של החברה, שהוא לא פחות מגאוני.

ראשית, הקולקציה.

אני מעריץ גדול של שילוב בין המציאות לוירטואליה עוד מאז הניקר-פיקר (האתר האחד והיחיד שמספק את כל הצרכים שלי בקניית הלבשה תחתונה לנשים). האתר של יוניקלו לוקח את זה עוד צעד קטן קדימה, כשהוא מאפשר להקליק על האנשים עצמם, בזמן שהם בתנועה. זה הולך בכיוון טוב, ואני חושב שכולנו מבינים לאן - לכיוון אתר הפורנו המושלם. לא צריך דמיון של ז'ול ורן מעופף כדי להבין איך יראה אתר כזה.

שנית, השומר-מסך.

אם אתם כמוני, אז לא הורדתם שומר-מסך מאז ווינדוז 95. מבחינתי הצורות הגיאומטריות הזזות בכל מיני צבעים היו יותר מכל מה שאי-פעם יכולתי לבקש משומר-מסך. לא היה בי צורך, או רצון, אם יש הבדל, להוריד משהו אחר. עד עכשיו. כי יוניקלו גרמו לי להבין שהיה חסר בי משהו שאף פעם לא ידעתי אפילו שחסר. את החוסר הזה אני אני יכול למלא עכשיו עם שומר-מסך של נערות יפניות מצודדות רוקדות במקומות ציבוריים, ועל רקע אתרים היסטוריים.

תודה יוניקלו. תודה.

תרבות אירופית

התחלפו להן כבר כמה וכמה מורות לצרפתית בשיעורי ערב שאני לוקח - כולן היו נחמדות פחות או יותר, מורה מחליפה אחת היתה אפילו ממש יפה(כן כן, המורה הצרפתית הכוסית - זה ממש היה לקוח מהדמיון של... של... מישהו). המשותף לכולן היה אחד - כולן היו מקללות כמו מלח רוסי שיכור שנתקע לו הכסף במכונה של הבמבה. בהתחלה זה היה קצת מפתיע - בחורה נעימה לכל הדעות שאומרת את המקבילה הצרפתית לFUCK כל מילה שניה, כאילו היא ברוס ויליס במת לחיות, אבל לא באותה סיטואציה של חיים ומוות ומלחמה דלת-אל-דלת מול טרוריסטים, אלה בסיטואציה רק קצת יותר נעימה, של שיעור, שבו הדבר היחיד שנשחט, מרוטש, מושפל, נגרר בבוץ, מבוצע ומבוקע, זו הגופה הנרקבת של השפה הצרפתית. ובכל זאת.

המורה החדשה שלי לא מקללת. קורין היא מה שנקרא בצרפתית cultivé - יענו יודעת הרבה על הרבה דברים ומאוד מנומסת ונחמדה, וכשהיא מדברת צרפתית אני מבין הכל, אינדיקציה ברורה לכך שהצרפתית שלה ברמה מאוד גבוהה. אינדיקציה נוספת לכך התקבלה בשיעור הראשון בקורס החדש, שבו שיחקנו במשחק המפורסם של "איך זה במדינה שלך?". המשחק, למי שאף פעם לא למד צרפתית, מתחיל בזה שהמורה אומרת משהו כמו "בפריז יש הרבה מוזיאונים מפורסמים - איזה מוזיאונים יש בחור שאתה באת ממנו?" ועל התלמידים המסכנים נגזר "לפרסם" את מקום היוולדם בצרפתית שבורה. זה אף פעם לא נשמע טוב, ועוד לא עשה לי חשק לבקר באף אחת מהמדינות המתוארות ("בספרד יש בנינים יפות. יש שמש ודברים לילה"). (בקטע של המוזיאונים המלצתי כמובן על יד-ושם, לכבוד הצעירה הגרמניה החדשה בקורס, שהיתה קצת יותר מדי נינוחה לטעמי). אבל אני סוטה. קורין הוכיחה את הידענות שלה בשלב ה"איזה אנשים מפורסמים יש ברפובליקת הבננות שממנה נשטפתם אל עבר חופי צרפת שמש התרבות?". אוקיי, איטליה זה קל (האיטלקי לא היה חייב להזכיר את כ-ל הציירים ברנסנס. אוקיי, זה היה באיטליה, הבנו. אפשר לעצור במיכאלנג'לו.), וגם ספרד היה פשוט (למרות שפרנקו היתה בחירה ראשונה מעניינת מבחינתה של הספרדיה). את הסלבס שגרמניה הביאה לנו עדיף לא להזכיר. אבל מה שהפתיע היה השוויצרית שהתקשתה לציין אפילו ידוען אחד משוויץ. מהר - יש לכם אחד? אני הצעתי את ברנולי, שאף אחד מלבד קורין לא הכיר. רציתי לעלות ללוח ולהראות להם את התפלגות ברנולי, שידעו מה הם מפסידים. אפילו השוויצרית לא ידעה מי זה (מסקנה - עם גילית משפט מתמטי טוב, אל תמכור אותו לצרפתי). קורין שלפה גם את קרל יונג, וגם את פדרר(!!) שפיספסנו. כשהגיע תורי מיד שלפתי את התותחים הכבדים: יצחק רבין. שמעון פרס. "הם זוכים פרס של שלום". החדר התמלא בפרצופים משתוממים. שוויץ חושבת שאולי היא שמעה פעם על פרס. אוקיי... אולי אני מכוון גבוה מדי. "דנה אינטרנשיונל? היא גבר והיא אשה. היא מנצחת אירוויזיון תחרות." גרמניה מהנהנת, אבל אני קולט מבטים של חוסר הבנה ורחמים מצד שאר חברי האיחוד האירופי. אורי גלר? מייק ברנט? ואנונו??? כלום. לא מבינים כלום האירופאים האלה. כמו לדבר עם ברברים בג'ונגל.

אפילו קורין המתורבתת לא מכירה את ואנונו.

זה לא פלא שעוד לא צירפו אותנו לאיחוד האירופי. החינוך שם פשוט עוד לא ברמה מספקת.

איפה אני יושב

ככה נראה משרד של חברה שעושה אמוטיקונים.

בוא נירגע לשניה

יש משהו באקווריומים העצומים האלה, לא? אני נותן שלוש סיבות לאהוב אקווריומים:

1. זה כמו גן חיות רק שכל החיות מעורבבות + הכל שקוף.

2. אנשים אוהבים להסתכל על כמויות גדולות של מים.

3. הכל כחול. הכל מרגיש אחרת כשכחול.

סה"כ זה מאוד מרגיע. גם קצת מלחיץ. אני תמיד מדמיין את הזכוכית נסדקת ופתאום ברגע אחד הקיר הרביעי נפרץ וכל ההצגה נשפכת לתוך האולם. ואז זה באמת הופך לג'ונגל. אבל עד שזה יקרה, אפשר לשים את זה במסך מלא, ולנשום.

Kuroshio Sea - 2nd largest aquarium tank in the world - (song is Please don't go by Barcelona) from Jon Rawlinson on Vimeo.

ד"א - אם יפתחו פאב בחדר צפיה הזה, זה יהיה הפאב הכי מגניב בעולם. אני הייתי קורא לו "weird fishes" - אבל אני פתוח להצעות יותר טובות.

קישור בונוס למחשבות הפוכות על אקווריומים ("what contemporary grown adult person chooses to visit an aquarium of his or her own volition? I can’t imagine such a person.").

Whassup?

אתמול בערב טום יורק עולה לבמה, שואל "WHASSUP?", ורדיוהד מנגנים את קריפ בהופעה לראשונה מזה 15 שנה...

היה שווה את הציפיה?

(ויה THE AWL)

(עדכון: מסתבר שבשנה האחרונה הם מנגנים את קריפ כל הזמן... SELL OUTS! עכשיו נשאר רק לצפות לSULK)

ג'סטה אינסופית

זה הגיע. היום בבוקר הלכתי לחנות ספרים וקניתי את INFINITE JEST. אני התכוונתי לקרוא את הספר הזה כבר הרבה זמן, ולמעשה רציתי לקרוא אותו מאוד מאוד מאז שראיתי את INFINITE SUMMER, שזה מבצע משותף של קוראים מכל העולם שהולכים לקרוא את הספר הזה יחדיו במשך קיץ, אבל רק עכשיו קיבלתי את האומץ.

מדובר, בקלות, בספר עם הכי הרבה הייפ (שאולי את רובו אני יצרתי לעצמי?) שאי-פעם קראתי. אני מנסה לחשוב עכשיו על ספרים אחרים שמהם ציפיתי לכלכך הרבה לפני הקריאה הראשונה, ולא מוצא (אולי כשקראתי קצת שייקספיר - אבל אז ידעתי שהיצירה טובה. הציפיות שלי לגבי ההנאה שלי מהספר היו דווקא נמוכות). אחרי הכל ל INFINITE JEST:
- ישנם אתרים המוקדשים לכיצד לקרוא אותו (הרבה הערות, זאת נראית העצה הטובה ביותר)
- יש לו וויקי
- יש לו קורסים מוקדשים באוניברסיטה
- משווים אותו להכל - מהרויאל טננבאומס, ועד התנך.

אז איך אני ניגש אליו? כמו שניגשים לזונה חדשה - בתאוותנות ובזהירות. קודם כל מדובר בחתיכת בהמה של ספר, יותר מ1000 עמודים ואם אני אי-פעם אסיים אותו זה יהווה שיא חדש בשבילי (לקח לי 9.58 שניות רק לצאת איתו מהחנות). הוא שוקל טונה, ולסחוב אותו לעבודה וחזרה כל יום הולך להכניס אותי לכושר (אני כבר מרגיש את זה בשרירים).

לסחוב אותו... בסדר. אבל איך קוראים את זה?? אני לא רוצה שזה יקח לי כל החיים! אז קבעתי לעצמי מטרה נמוכה של 50 עמודים בשבוע - 200 בחודש - 5 חודשים וסיימתי. עכשיו... אני עצלן ידוע ואין לי שום ספק שכבר השבוע אני אכנס לפיגור. אז אפילו חשבתי לעשות לעצמי טבלת מטלות יומית סטייל ג'ייק לודוויק, אבל אין לי כח אפילו לזה. איפה זה משאיר אותי? עם לא-כלום מלבד כח הרצון החלש שלי. זה רק שנינו שוב. בעסה.

אז זהו, אני הולך עכשיו לקרוא... אולי רק לבדוק קודם את פייסבוק פעם אחרונה...

תכינו את הממחטות

אני מגיע לארץ ב 1-22 לאוגוסט.

מי שרוצה מזכרות ממגדל אייפל שיבקש בתגובות.

לכבוד יום הבסטיל מחר, מחווה קטנה ללואי XVI

RIEN

פרסום עצמי

ראיתי את הפוסטר הזה לפני כמה ימים ברחוב ליד העבודה שלי... לצערי עד שהבאתי מצלמה כדי לצלם אותו הוא כבר הורד, אבל למזלי(כם) היו גם כמה פליירים בתוך טלפון ציבורי אז לקחתי. בוא נספור את כל הדרכים שבהם אני אוהב את הפוסטר הזה:

1. הקולאז' של התמונות ראש בכל המצבים שונים. הנה אני רציני. הנה אני צוחק. הנה אני פלוץ צרפתי. רק מהתמונות האלה אני מסוגל להרכיב בראש תסריט שלם שבו פבריס משחק את כל התפקידים, אדי מרפי סטייל. לתמונות יש גם איכות שנותנת להם תחושה של פוסטר לחיפוש נעדר או פושע. הנה הנוכל על כל פרצופיו. שימו לב שלא תיתקלו בו ברחוב - הוא אמן נואש!

2. "THIS MAN IS AN ACTOR". ההכרזה על עובדה שלא משתמעת לשתי פנים. מצטרפת לזה גם ההנחה סמויה - ההנחה שהתמונות למעלה הן למעשה ההוכחה לכך שהבנאדם באמת שחקן. ואולי באמת זאת ההוכחה? אני יודע שבשביל שחקנים תמונות ראש הן דבר שגרתי, אבל יש פה קונספט טוב לכל אנשי המקצוע. אני יכול לדמיין איך מודעה דומה שלי תיראה: "THIS MAN IS AN ENGINEER" - ולמעלה כל מיני תמונות שלי שפוף מול מחשב בחדר מואר בניאונים. לפעמים עם זקן, לפעמים מגולח, וכו'. למעשה אני שוקל את זה בחיוב לרזומה שלי. האם תמונה של מישהו עובד בסביבתו הטבעית לא צריכה להיות תנאי הכרחי לקבלת עבודה?

3. "HE WANTS TO FUCKIN ACT". כן כן. אהבתי את הפאקין. תגידו מה שתגידו. הוא לא סתם רוצה לשחק. הוא ממש רוצה. מה שאני אוהב פה זה שיש כאן גם את הייאוש וגם את הגאווה של להיות אמן. הוא רוצה לשחק, אבל אין את מה. אם רק היה הוא היה קורע לו את הצורה. בנוסף לעובדה שהוא מתייחס לעצמו בגוף שלישי - למרות שזה למעשה לא נחוץ, הרי היה יכול לכתוב "אני שחקן, אני רוצה פאקין לשחק" - אבל הגוף השלישי מרגיש יותר סמכותי - יש כאן גוף שלישי ובלתי-תלוי שקבע שהדברים הנ"ל נכונים.

4. "CAST HIM". שם טוב לסטארט-אפ - BUY ME.

5. אתר מייספייס בתור הרזומה שלך. חוצמזה שזה רעיון טוב, ובוודאי אופציה יותר טובה מלינקד-אין המשעמם טיחו, זה גם מזכיר באופן די בוטה את האמא והאבא של כל קורות החיים אונליין - הרזומה של בארני סטינסון (מהסדרה המצוינת HOW I MET YOUR MOTHER). בכל אופן זה חומר למחשבה למובטלים בינינו, וגם למובטלים בקרוב.

יש סיכוי של 27% שזה פירסום סמוי לאיזשהו משהו, אבל אני רוצה להאמין שלא. כמו כן מצורף הפוסטר השני, בצרפתית, שהוא פחות בוטה וגם פחות מוצלח (לפחות לדעתי):

I'm not here to make friends

מגה-מונווק

אני אישית בחרתי ביום שישי ללכת לצד השני של פריז, איפה שעשו הומאז' המוני לפטמות של פארה פוסט.

"אני לא יודע איך להרגיש"

מארמגדון לטהרן.

רעיון: חולצות תואמות

אוקיי, בהמשך ישיר לקו המחשבה על שילובי בגדים יצירתיים מלפני שבוע, עליתי על משהו חדש. כמו כל משהו חדש הוא שילוב של כמה דברים ישנים עם טוויסט. אוקיי, הנה הפיץ':

אני מדבר על חולצות.

אני מדבר על חולצות עם כיתובים.

אבל! הנה הקאץ' הראשון. הכיתובים לא גמורים. מדובר בחצאי משפטים מפורסמים.

יענו, אני מוכר טי-שירטים (נפרדים) עם הכיתוב: "HIT ME BABY", ו "ONE MORE TIME".

או, "FUCK LAND", "I'M ON A BOAT"

או, אולי אפילו טי-שירטים נפרדים של שלושה שועלים, וירח.

עכשיו, צריך ממש הרבה זוגות כאלה.

והנה קאץ' 2: צד אחד של הכיתוב הולך לבנים. צד שני הולך לבנות.

בום!

הרגשתם את זה?

אני יודע מה אתם חושבים. רק אנשים ממש פאתטיים ירשו לעצמם עם חולצות כאלה. כאילו, מי שלובש את החולצה מסמן את עצמו כמישהו/מישהי שמוכן לזיין אנשים באופן רנדומלי. אז זהו, שלא. א' כל, חולצות נמכרות אך ורק בזוגות (גרנטיד שאותו מספר של זוגות תואמים נמכר), כלומר ממש כמו בפאב לא "נעמיס" חולצות רק על הבנים. ב' כל, יש לי שם שפותר בבת אחת את כל בעיות השיווק והיחצנות שלנו:

MATCHING-FUCKING-TSHIRTS

הדומיין פנוי.

בום!

ערי הזהב הנסתרות פוגשות את קרייגסליסט פוגשות את תרדלס פוגשות את WEB2.0.

החיפושיות - להקת רוק

פתיח מעולה...

This is how you become great

The bra-top.

שימו לב גם לסרטון "כיצד ללבוש". יש פה מהפכה בדרך, ואני חושב שזה קשור למיזוג של פרטי לבוש שונים לפריט לבוש אחד. גם אני רוצה להצטרף למהפכה... אולי PANTS-TOP? לא משהו... UNDERWEAR-PANTS? זה אולי יותר קל למעצבים לתכנן, אבל אני לא בטוח לגבי קהל היעד... מה עם HAT-SUNGLASSES? יש פוטנציאל, אבל הכל תלוי בביצוע.

אני אמשיך לחשוב על זה. הסיסמא של ה BRA-TOP:

"I like to wear it simply by itself"

תמשיך לרדוף אותי עוד הרבה זמן.

כפיות

כמו שאתם יודעים אני אלוף צרפתית. טוב, אולי לא אלוף, אבל בהחלט חל שיפור דרמטי ברמה שלי בחודשיים האחרונים עם הקורס צרפתית שאני עושה. נגמרו הימים שאנשים היו מדברים צרפתית ואני הייתי שומע רק ג'יבריש. אני מבין לפחות כמה מילים בכל משפט, ואת השאר אני יכול כבר להשלים לבד בראש:

ז'אן-לוק-צרפתי : ".... לרוץ .... חשמל ... ... ... בחירות ... ירקות ... לפני ... האמנתי"

מהמילים האלה אני בקלות משלים לבד את הקונטקסט (זה דורש קצת אימון וקצת דימיון).

אז חמוש בארסנל המילים החדשות שאני יודע, ואחרי שבשבועות האחרונים דיברתי כמות שיא של צרפתית שוטפת בשיעורים שלי, נכנסתי לישיבת הצוות האחרונה בבטחון מוחלט, שאני הפעם הולך לא רק להבין, אלא גם לתת לכולם לשמוע קצת מנחת דעתי בצרפתית.

הישיבה התחילה כמו כל ישיבה, עם קצת קפה. עמיתי לישיבה ערבב את הקפה שלו בעזרת סכין, ואני הפצרתי בו:

"Arretez!"

הסכין עשתה רעש חיכוך חחח... חחח... עם הספל. זה היה לא נעים, ורציתי להשוויץ בצרפתית שלי. הסיבה שהוא עירבב את הקפה עם סכין היא שמסיבה לא מובנת אין לנו כפיות בקפיטריה של המשרד. אז אני כבר התכוננתי לשלב ב' במתקפת התרבות שלי - התכוונתי להגיד:

"We need to get some spoons"

ואמרתי את זה בצרפתית. אבל משום מה במקום להעריך את התרומה הקטנה שלי לשיחה שקולה ומעניינת בצרפתית, כולם שתקו הסתכלו עלי קצת מוזר. תוך כמה שניות הבנתי שמה שבעצם אמרתי היה:

"We must spoon"

אכן, משהו נאבד בתרגום בין העברית האנגלית והצרפתית. למזלי זה לא נשמע עד כדי-כך גרוע בצרפתית כמו שזה נשמע באנגלית, אבל זה עדיין היה ממש פאתטי, אפילו בסטנדרטים שלי של צרפתית. מיד נשבעתי לא לומר יותר מילה בצרפתית עד סוף הישיבה. העניין הוא, כשאני לא מול אנשים, אז הצרפתית שלי ממש סבבה - כשאני כותב טקסט לשיעורי בית, כשאני כותב SMS - אני מרגיש שאני ממש מרסל פרוסט. זה רק כשאני מדבר עם מישהו, כשיש לחץ למצוא מילים ומהר, להרכיב משפטים חזק וטוב בלחץ זמן, שהכל נשבר ומתמוטט לנגד עיני. משפטים עם כל מיני זמנים מורכבים מיד מתיישרים להווה פשוט, כל שמות העצם מיד הופכים ל-"זה". אני מתמוטט תחת הלחץ.

אז לא נותר לי דבר אלא לקוות שהישיבה בשבוע הבא אני אצא עם ידי על העליונה! שבוע הבא אני אקפוץ גבוה יותר, ארוץ מהר יותר, חזק יותר, ואדבר עם פחות גימגומים. ככלות הכל - WE MUST SPOON.

לפוסט הרבה יותר מוצלח והרבה יותר מצחיק על הנושא (שאני מזדהה עם כל מילה שלו- אשכרה 100% ממה שנכתב בו - עד כדי כך שהעתקתי קצת בדיחות ממנו באופן חסר בושה)

C'était un rendez-vous

נהיגה פריזאית טיפוסית.

עוד כאן.

פלוצים נפוחים

בקרוב יתקיים באוניברסיטה טקס קבלת התעודות, שאני לצערי לא אוכל להגיע אליו. מאז שסיימנו ללמוד כל המחזור התקדם מאוד יש להניח - בונים מעבדים באינטל, מתכנתים משהו במיקרוסופט, נמצאים בחזית הטכנולוגית בצה"ל (חחח..). אז מה אני אומר לאנשים האלה? עם כל הכבוד לחברות הענק מגלגלות המיליארדים שלכם, ולמשכורת המנופחת שלכם (עתודאים נא להתעלם), אצלנו לפחות, באימיננט- הפלוצים היחידים הם יוזר-ג'נרייטד.

סאק-און-דאט.

(ומזל טוב לנו!)

וולפרם אלפא

וואו... זה יכול לעשות הרבה דברים...:

חומוס VS. קוראסון
התמרת פורייה

אבל למרות הכל, עדיין יש להם מה ללמוד מגוגל. דווקא כאן חסר האלמנט הויזואלי.

בלתי נמנע

המצב משקף את המיצוב..

(מתוך האתר alten.com)

תוכן

צרפת האמיתית

אני רוצה לכתוב כבר כמה זמן, אבל הייתי עסוק באכילה ושינה. זה לא פשוט להוביל את העולם בקטגוריות האלה, אז כל אחד פה צריך לתרום את החלק שלו - ככה זה סוציאליזם, חבר'ה. 

אני ושרה וחברה שלה ובן-דוד שלה הלכנו לפארק אסטריקס לפני כמה שבועות. פארק אסטריקס הוא פארק שעשועים עם רכבות הרים וכו' בערך 50 ק"מ מפריז. נושא הפארק הוא הקומיקס אסטריקס וכולו מסוגנן לפי תקופת האימפריה הרומאית וכל השיט הזה - משהו בסגנון של יורודיסני, אבל לא. ממש לא. פארק אסטריקס הוא ליורודיסני מה שהפרברים של פריז הם לפריז. זה מה שחולון היא לתל-אביב. למי שלא הבין אני מתכוון ל מזבלה אנושית (tm). כמו ששרה וחברתה הודיעו לי בחגיגיות לפני שנכנסנו למכונית - "זאת צרפת האמיתית!".

מה זאת צרפת האמיתית? אני חושב שיש מושג כזה כמעט לכל מדינה מערבית היום. כן זה נחמד ללכת לאוניברסיטת תל-אביב, אבל אם אתה רוצה לראות את "ישראל האמיתית" אז צריך ללכת לפארק הירקון ביום העצמאות או לחולון או לתחנה המרכזית הישנה/חדשה או משהו כזה. "אמריקה האמיתית" נמצאת ב"חגורת התנ"ך" לפי אותה לוגיקה. אמנם אין שום דבר שיצביע על כך שהמקומות האלו יותר "אמיתיים" או יותר נאמנים לתרבות המקומית מאשר הערים הגדולות, אבל האינסינואציה היא שיש הרבה יותר כאלה מאשר כאלה, והסיבה שאנחנו לא יודעים על זה זה כי אנחנו חיים בבועה.

בתור מישהו עם נטיות אליטיסטיות מלכתחילה, קומפלקס מגלומניה קטן (חחח..), ובנוסף החיים בפריז, שלא תרמו כל-כך ל"עממיות" שלי מה שנקרא - התכוננתי ליציאה כואבת מהבועה. 

אז באמת היה מעניין. זה היה קצת כמו ביקור בגן-חיות. ראינו את כל סוגי הערסים הצרפתים (פלורליזם במיטבו!). ראיתי לראשונה את טיבה של החפיפניקיות הצרפתית - כל הפארק למעשה מתפרק. המים הירוקים בנסיעת ה"ביג ספלאש" נראים כאילו לא החליפו אותם 20 שנה. הצבע על הקירות מתקלף. רק לפני חודש היינו ביורודיסני, וכשעושים השוואה - בעצם אי אפשר להשוות. אין השוואה. דוגמא קטנה - באחת הנסיעות בפארק אסטריקס האישה בבקרה הזהירה ברמקול את כולם לא להוציא ידיים מהרכבת, ואז היא שכחה לסגור את הרמקול וכולם שמעו אותה מדברת ומקללת 2 דקות רצופות על איך שחברה שלה עכשיו בשירותים והיא נמצאת שם לבד. אני לא יודע הרבה על דיסני, אבל אני די בטוח שמפטרים אותך אחרי בערך חצי שניה על טעות כזאת. לא כאן. 

הערסים מצידם סיפקו את הסחורה והזכירו לי עד כמה צדקתי בכך שאף פעם לא הלכתי ללונה-פארק בתל-אביב. מה יותר גרוע מלעמוד שעה בתור לרכבת הרים? לעמוד שעה בתור עם ערסים מאחוריך! מה יותר גרוע מלעמוד שעה בתור עם ערסים מאחוריך? לעמוד שעה בתור עם ערסים מאחוריך ופרחות לפניך! ומה יותר גרוע אפילו מזה? אם לכולם יש טלפונים סלולריים שיכולים להשמיע מוזיקה גרועה באיכות שווה לכל נפש. התורים היו ארוכים, אבל הם נתנו לנו הזדמנות לראות כמה מהזנים היותר נדירים של ההיל-בילים הצרפתים - למשל בחור עם קעקוע של ג'וני הולידיי. הכפריים הצרפתיים על צאצאיהם נתנו הצגות של בורות וטיפשות ממש לפי הספר. בכלל, המקום הזה מספק וינדיקציה לקונספט של הדעה-קדומה. אני יודע שכל מיני אנשים צרי-מח אוהבים לעשות הכללות על כל הסטראוטיפים. אפשר אפילו לומר שסטראוטיפים סובלים מסטראוטיפ שלילי. אבל אני מוכרח לומר שכל הדעות-הקדומות שלי התבררו כמוצדקות ומדויקות. דעות קדומות הן לא כל כך נוראיות אם יש לך את הדעות הנכונות.

אבל יכול להיות שחלק מכם כבר מריחים את הסוף של הסיפור הזה - החלק שסופר פעם אחר פעם בסרטים ההוליוודיים - המערכה האחרונה, שבה הגיבור הלבן חובב היין והמוצרט והאוננות מוצא את עצמו במלון זול עם זונה רוקד לצלילי אייל גולן. או כמעט. הריגושים הכי טובים הם כנראה עדיין הריגושים הזולים והמלוכלכים, כי למרות הכל, בכל יורודיסני אין רכבת כמו טונר דה זאוס. והעובדה שכל הפארק מט ליפול, מוסיפה אלמנט מעניין נוסף של סכנה אמיתית לנסיעה. אחר כך שרה אמרה לי שזה היה "פאקינג אמייזינג אבל חבל שזה נמשך רק שתי דקות." אני לא מוצא בזה שום סאב-טקסט.

אז למרות הכל חזרתי לי בשמחה לבועה הפריזאית שלי, לחלוטין "קונטנט" מחווית הסלמינג שלי, עם עוד קצת נשק לארסנל האליטיסטי שלי. בתור עובד היי-טק, עם כל שאר האליטות, קל להתחיל לפקפק בעצמך ולחשוב שאתה בסה"כ ממוצע לגמרי. אז זהו שלא. יום אחד בביוב הספיק לי כדי "להכנס לפרופורציה". הבנתי שאני פאקינג גאון! איזה כיף! 

חופש, שיוויון, אחווה

יש פה אנשים רציניים שמוכנים לצאת לרחובות.

ד"א אני דווקא אוהב את הרידיזיין כי אני אנטי-אנטי (בקרוב ההפגנה שלי). 

אני אף מציע רידיזיין נוסף שבו המיני-פיד יהיה טיפה תלת-מימדי עם פונט צהוב שהולך וקטן כמו בהתחלה של סטאר-וורס. 

נראה אתכם עוזבים, נראה אתכם.

 

THE ROOM

השאלה האחת שמהדהדת לכל אורך הצפיה בסרט THE ROOM, היא WHY? כשאני אומר מהדהדת אני מתכוון באופן הכי מילולי שאפשר - השאלה נשאלת לפחות עשרים פעמים, ואף פעם לא נענית. למה? למה? למה? למה דברים רעים קורים לאנשים טובים?

ואני לא מדבר סתם על אנשים טובים. אני מדבר על ג'וני (טומי ויזו). ג'וני שלנו הוא הגיבור הרומנטי האולטימטיבי - אולי הגדול בכל תולדות הקולנוע. בתוך חצי שעה מתחילת הסרט הוא מוצג כמאהב המושלם (סצנת סקס כואבת במיוחד לצפיה), כארוס המושלם (הוא קונה לה פרחים), כקונה הפרחים המושלם ("אתה הלקוח האהוב עלי ג'וני"), כדמות האב המושלמת (הוא מממן לנער השכן את הדירה ואת הלימודים בקולג'), חבר מושלם (מה שנדמה כמו עשרות רבות של סצנות של *השתעשעות* חברית עם כדור פוטבול), ועובד ההיי-טק המושלם (לא משלמים לו מספיק, לא מעריכים אותו מספיק). 

חבל. חבל שכל זה לא מספיק לליסה, ארוסתו. ליסה היא "כלבה מניפולטיבית". ליסה שוכבת עם החבר הכי טוב של ג'וני. איך אנחנו יודעים שהוא החבר הכי טוב של ג'וני? כי הוא אומר את זה בערך 1000 פעמים. למען הסר כל ספק, האשמה כל כל כל כל כולה היא על ליסה. הסרט מדגיש את הנקודה הזו כל כך חזק עד כדי שנדמה שהחבר הוא אוטיסט למחצה שרק מסוגל לומר "אבל ג'וני הוא החבר הכי טוב שלי!". 

טוב, אז התסריט של טומי ויזו מגוחך, הבימוי של טומי ויזו הוא אבסורדי (אני רק אפנה את תשומת לבכם לשתי סצנות - הסצנה של הנפילה של הפסיכולוג, וסצנת זריקת הרשמקול - חובה לראות לפחות פעמיים), אבל מה שבאמת לוקח את כל הקופה זה המשחק. אני מתרה בכם למצוא בכל ההיסטוריה של הראינוע, כולל סרטי פורנו, צוות שחקנים יותר גרוע מהצוות הזה, וספציפית טומי ויזו. האם הוא בכלל מבין מה הוא אומר? האם הוא בכלל מודע למה שמתרחש בסרט שלו? האם אי פעם קרה שניצבים בסרט שיחקו בצורה יותר מהימנה מהגיבור? אני מוכן להישבע שבסצנת בית הקפה הם ממש גנבו את ההצגה.

אני יכול להמשיך ולהמשיך עד אין קץ בלתאר את הדברים המגוחכים שרואים בסרט, אבל אין בזה שום טעם. השעיית הספק היא משימה בלתי אפשרית מהרגע הראשון. יש כל-כך הרבה קטעי WTF? שאי אפשר כמעט לספור אותם, שלא לדבר על לתאר אותם. יצירה כזאת צריך לראות כדי להאמין. 

אני אשאיר אתכם עם הביקורת המעולה של הAV CLUB, שכוללת גם קטעים מהסרט, ואם אתם מתכוונים לצפות בזה עם אלכוהול וחברים (מומלץ) גם עם הוראות ההפעלה המדויקות (אני ושרה לא ידענו שצריך לצעוק "Cancer!" בסצנה המתאימה- לא שזה היה פחות מצחיק).

(אני שמעתי על הסרט ויה)

"מאכלים אהובים: זין - פירה, לב - פירה בטטה"

הזין והלב...

ועכשיו מזוית אחרת

ביקורת סרט - WATCHMEN

הציפיות שלי מWATCHMEN היו כל כך גבוהות עד שהייתי כבר מוכן לשלם את המחירים השערורייתיים של כרטיס קולנוע בפריז (10.10 יורו בלי מנוי, שכמובן נאלצתי לעשות מיד). עברו יומיים מאז שראיתי את הסרט ועדיין קשה לי לומר אם אני ממליץ עליו או לא.
אני חושב שזה היה הסרט המחורבן הטוב ביותר שאי-פעם ראיתי, או אולי הסרט המעולה הגרוע ביותר?
אז כן, הסרט יפה מבחינה ויזואלית (רואים הרבה זין וגם כמה ציצים), והוא גם מיוחד במינו במובן שהוא לא דומה לאף סרט סופר-גיבור אחר, והבמאי הרשה לעצמו המון (בוא נעשה סצנה של חצי שעה על המאדים שאף אחד לא יבין! בתור עורך לא הייתי מכניס את זה אפילו לסרטון סקי שלנו) בשביל סרט הוליוודי. הסרט נשאר נאמן למקור (לא שטרחתי).
אבל זאת בדיוק הבעיה. כל השעתיים הראשונות של הסרט הן פאקינג אקזפוזיציה. הדמויות דווקא מעניינות, אבל אין שום אלמנט של מתח. נאדה. רק לפני שבוע קראתי את הפוסט המעולה הזה על השיחות בין סטיבן ספילברג וגורג' לוקאס על איך לעשות את אינדיאנה ג'ונס (סמית' במקור). כמה מאמץ השקיעו שם בלדאוג שהקהל יהיה במתח כל הזמן... גם באקזפוזיציה (נקודות 5/6 בפוסט הנ"ל). אז בWATCHMEN אנחנו עוברים דמות דמות, ולא מבינים למה לעזאזל זה קשור, ואחרי שעה וחצי אתה כבר מת לאיזה שואה גרעינית קטנה, רק בשביל לפלפל קצת את הסרט. הדמויות הרבה הרבה יותר מושקעות מהסיפור, אבל לא מושקעות מספיק כדי שאשכרה יהיה לנו *אכפת* מאף אחת מהן. וכל ההיסטוריה הזאת כשלמעשה הכל כבר סופר באופן היפר-מינימליסטי בכתוביות הפתיחה של הסרט (הגאוניות) על רקע הזמנים-הו-הם-משתנים של בוב דילן. אחרי זה כבר אפשר ללכת לישון.
והמוזיקה בסרט היא עוד פספוס. השירים מעולים אחד אחד, אבל מה הקטע עם הסיקסטיז? הסרט מתרחש באייטיז עם קצת קפיצות לאחור, אז למה אנחנו תקועים עם הנדריקס, ג'ניס ג'ופלין ובוב דילן? בגלל שתי סצנות בוייטנאם? זה לא פאקינג פורסט גאמפ. קצת קיור או סמיתס בבקשה בשביל סוף העולם הקרב ובא. וסצנת סקס על רקע "הללויה"? טאצ' של ואגנר בסיום? כן... הכל קלאסיקות, אבל צריך גם קצת *עידון* מה שנקרא...
לא רוצה לעשות ספוילרים, אבל הרבה עידון לא היה כאן.

אבל גם אחרי שהשמצתי כל דבר אפשרי, אני חייב לומר ש... הסרט מעניין. למרות, ואולי בגלל כל קטעי הWTF?! שלו (אני עדיין לא מבין מה לעזאזל קרה על מאדים!). ולו רק בגלל שהוא שונה. ולו רק בגלל שהוא סרט טוב ומחורבן בבת אחת.

(ודווקא מ"ואלקירי" נעדר ההייפ, עם טום קרוז המושמץ, ממש נהנתי.)

ואל דיזר - הסרט

אני יודע שכולם מצפים לזה כבר שבועיים בכיליון עיניים... אז לטובת מי שאין לו פייסבוק (אני מדבר אליכם אביתר ואיליה) - להלן הסרט.
זה אכן היה מאוד קשה להרכיב סרט של שלוש דקות וחצי מבערך 40 שניות של סרטוני גלישה שהיו לנו, אבל בעזרת קצת אפקטים ואשליות אופטיות עשיתי את זה (כמו בספיידרמן 3). אם יש לכם תלונות על מה שנכנס לסרט, אתם יכולים רק לדמיין מה איכות החומר שנחתך.


val d'isere 2009

(וזה כמובן לא משתווה לסרטון משנה שעברה)

SOUTHPARK

גזענות!

שלט בשירותים בעבודה שלי

נ.ב
מעבר לאנגלית המשובשת, לאזהרה מפני עליה בלתי נשלטת במפלס המים, לעובדה שיש הוראות למקרה שאתה *חייב* להשתמש דווקא בשירותים האלה, הקריאה לאחריות אישית, להוראה המפורשת *לצלול* לתוך האסלה, מה שהופך את השלט הזה מסתם משעשע לבאמת קורע, מה שבאמת דוחף אותו מעבר לקצה, זה השימוש ברבים - "HANDS" - המחשבה על מישהו שמנסה נואשות לשחרר סתימה בשירותים עם *שתי* ידיים בתוך האסלה פשוט לא נותנת לי מנוחה.

נ.ב.ב
ברמה האישית, בתור דובר האנגלית היחידי בבניין, לא יכולתי שלא לקחת את הפניה "FOR ENGLISH SPEAKING PEOPLE" (כאילו פונים עכשיו למפגרים...) באופן מעט אישי. האם יצא לי להציף את השירותים פעם או פעמיים? בוודאי. (זה מסוג הדברים שלא מופיעים בסטטיסטיקה). אבל לפחות עכשיו אני יודע מה המשמעות של HORS SERVICE. אין צורך להכליל הכללות גסות.

נ.ב.ב.ב
אני צריך לשירותים, ביי

נקודת מבט נוספת

הלכתי ביום שישי למשחק ראגבי עם כמה חבר'ה מהעבודה, ושיתפתי את ג'ף (שם מלא שמור במערכת) במחשבותי על כל עניין הרווקות בפריז. הוא אמר שכן, צריך להתגבר על כמה חומות, אבל,

"Inside, they're all dirty little bitches."

אפשר רק לקוות.

נון סקס אין דה סיטי

כבר הרבה זמן אני רוצה לכתוב על הנושא הזה... והפוסט הזה בבלוג (הברובו מצוין) "מה פריזאים אוהבים" גרם לי להתעמק עוד יותר בנושא.

אז העניין הוא - אין (כמעט) בכלל סצנה של רווקים/רווקות בפריז.
הפוסט לעיל הוא מדויק להפליא - כשיוצאים בערב לבארים, בתי קפה וכו' אין כמעט בנות, והבנות שנמצאות נמצאות שם עם החבר שלהן. על מחשופים אין בכלל על מה לדבר, ובזה אפשר אולי להאשים את האקלים (מתי תגיע כבר ההתחממות הגלובלית המובטחת??). הבנות שנמצאות לא שותות ולא מפלרטטות, ומתרכזות בעיקר בלא לחייך ולהיראות כאילו הן לא מעוניינות בכלום. באמת, זה אמור להיות מושך? נידלס טו סיי, שמרוב שמרנות (באמתלה של "class") נעלם לחלוטין הסקס-אפיל, שכן בהיעדר אפילו קורטוב קטן של הפקרות, אין אפילו מה לפנטז.

ראיתי את זה קורה במו עיני במסיבת חנוכת הבית שלנו, עם כמה חברות רווקות של שרה, שבמהלך שלוש שעות הפגינו ריחוק ואפאטיות שלא היה מביישים ממרמניק בשנה השלישית של הקבע שלו. אבל זה הכל חלק מהתוכנית! חלילה שמישהו אולי יחשוב שאת מעוניינת!
זה פריז או בר-אילן? ואולי אפילו יותר גרוע?

פניתי לחבר הצרפתי(היחיד) שלי, אוליבייה, ושאלתי אותו על זה - והוא טען שהכל נכון. זאת ועוד. בנות פריזאיות מצפות שהבנים יעשו ה-כ-ל (בכל המובנים).
ואם אין בכלל רווקות און-דה-לוס בעיר, אז איפה אנשים פוגשים אחד את השני? כלומר, זוגות חייבים להיווצר איכשהו, לא? אז יש מה שנקרא soireeים, שאלה מעין מסיבות פרטיות ועיקר ההזדווגות היא בתוך המעגל המצומצם של חברים מהבי"ס/אוניברסיטה. אכן מועדון סגור.

אני יודע שכל זה נשמע אולי מוזר בגלל התדמית החופשיה והליברלית של צרפת, ובאמת יש הרבה סיבות לחשוב שכך - למשל זה שיש פרסומות בטלוויזיה עם ציצים - אבל האמת בפריז היא ההפך המוחלט.
עכשיו יכול להיות שזה רק אני, בתגובות לפוסט לעיל יש כמה אנשים שאומרים שזה ממש לא כך, ויש שרמוטות בפרברים (או משהו כזה), ותגובה אחרת אומרת שבין אוקטובר לאפריל הפריזאיות נמצאות ב"היברנציה", אבל ממה שאני ראיתי, זה באמת לא נראה טוב.

יש הרבה סיבות טובות להגיע לפריז, אבל מי שמחפש FREE LOVE, שיחפש בברלין, אמסטרדם או לונדון - לא כאן.

נ.ב
לא שאני בשוק לחברה! :) אני כותב את כל זה כאבחנות תרבותיות!

הרבה צרפתית שימושית בקליפ אחד

"Ce n'est pas possible!"



(ויה ג'ני)

יש לי חולשה לבוס

אז אתמול כמו שאתם יודעים היה הסופרבול (אני יודע שכולם עוקבים מקרוב) - המשחק היה מעולה, אבל צפיתי בו באיזה חור בפרבר של פריז (הנחמה היחידה היתה שהתחיל לרדת שלג במהלך הלילה, וכשיצאנו פריז היתה לבנה). בקיצור בכלל לא משתווה לחיימקה (ומה כן?).

אבל לא על זה אני כותב. אני מדבר על ההופעה של ברוס ספרינגסטין במחצית. לי אישית יש סנטימנטים חזקים מאוד לבוס, אבל לא צריך להיות מעריץ כדי להשתאות מהפרמורמנס שהוא נתן אתמול. ההופעה היא 12 דקות ואני ממליץ בחום לראות את הכל (יש פשוט יותר מדי דברים טובים).
הקריאה שלו לאמריקה להתרחק מהגוואקמולי ולהניח את חטיפי העוף (0:12) היתה הדבר הכי מעורר השראה ששמעתי הרבה שנים (אובמה שמובמה), וזו היתה רק ההתחלה. עוד נקודות שיא - ברוס גולש מפשעה פירסט לתוך המצלמה (3:15), השופט שורק לעבירה! (1:29 בקליפ השני), איזה זמן זה??? (1:50 בקליפ השני)

אבל באמת, תראו את הכל.

(ב-16 ליולי הוא מגיע לצרפת... מי בא?)

(עדכון: זה הורד מהיו-טיוב אז הזמנים שכתבתי לא נכונים בקליפים האלה...)
(עדכון2: הורידו גם את הקליפים האלה. פאשיסטים.)

ז'אן לוק פיקארד

בעקבות ההמלצה של סדריס בפוסט הקודם הלכתי השבוע לPICARD.
למי שלא שמע את התוכנית מדובר ברשת צרפתית שמוכרת אך ורק דברים קפואים.

ואני מוכרח לומר - הללויה!
אני לא יודע איך הם עושים את זה, אבל מדובר בטכנולוגיה מתקדמת מאוד, אולי משהו מNASA, או אולי אפילו משהו שחיזרים הביאו לכדור-הארץ- זו טכנולוגית הקפאה עמוקה (אם אני הייתי אחראי על המיתוג הייתי קורא לזה COOL-FREEZE... ) שמאפשרת להקפיא ה-כ-ל. יש שם ירקות קפואים (אוקיי), ארוחות קפואות (בסדר), קוראסונים קפואים (ניחא), סושי וסשימי מוקפאים(!), מרקים קפואים (עם נודלס והכל!), עוגות קפואות, חילזונות קפואים, תבשיל ארנבות מוקפא ומה לא!
אני חושב שאפילו ראיתי ארוחת המבורגר מלאה עם צ'יפס שתיה וקטשופ שרק צריך להכניס לתנור וזה מוכן תוך 10 דקות.

העתיד כבר כאן. והוא קפוא.

כמובן שמילאתי את הסל שלי מכל הבא ליד.
למחרת כבר התחלתי להתעניין בפריזרים. המקפיאים שלהם ב 20- מעלות. למה הפריזר שלנו רק ב 10-? אני לא צריך משהו קצת יותר חזק מזה? אני לא צריך מקרר עם קצת יותר כח-סוס כדי ששיפודי הצפרדעים שקניתי לא יפשירו בחום הזה?
חיפשתי בספרות:

"Taste, texture, color, bacterial counts, production time, and energy costs all are affected by how well the freezing system does its job."

האם יש כבר מועדון של פריזופילים? אני רוצה להצטרף! אני רוצה להיות מוקף בגיקים חיוורים וקרים! ובנות גותיות! אני רוצה להשוות כוויות קור! ודיבורים על צלסיוס ופהרנהייט תוך כדי אכילת מזון מופשר! ואני גם רוצה שיקפיאו אותי לפני שאני מת! ושישמרו אותי בפיקארד עד להפשרה.

Ca Vie Amercain

This American Life + דייויד סדריס + פריז = שווה...

אמנם סדריס הוא קצת מוזר אבל אני מלא הזדהות עם החרדה על הצרפתית הקלוקלת שלי - ומנסה לקנות רק במקומות שבהם אנשים לא מלגלגים עלי... ואני לא מושפל עד עפר.
הגיסט הכללי של כל מה שנאמר מדויק - זה חתיכת זוועה להיות זר. זה אולי הופך דברים בנאליים כמו להזמין סושי בטלפון למרגשים, אבל בסופו של דבר - מבוכה זה הרגש השולט...

שעת שיא

בזמנים של מלחמה כולם צריכים לעשות "משהו". אני כמובן נמצא בחזית הכי חשובה ואולי הכי מסוכנת - חזית ההסברה הישראלית. כמובן שזה שאני נמצא בקו הראשון לא אומר בהכרח שאני צריך להילחם. אנחנו הג'ובניקים מפעילים את מה שמזכירת המדינה האמריקאית קוראת לו SOFT POWER - יענו כח רך ומתוק. שבת לפני שבועיים יצאתי לפאב קנדי בפריז (יש כמה כאלה) כדי לראות את הפלייאוף של הNFL. בפלייאוף משחקים גם בשבת (בניגוד ליום ראשון) ולכן הפאב היה מפוצץ בקנדיים/אמריקאיים/צרפתים ומה לא. היו הרבה טיפוסים מעניינים שאני אולי אספר עליהם בהמשך אבל אני רוצה להתמקד באמריקאי אחד - צ'ייניז-אמריקן מה שנקרא שהיה ממש דומה לג'קי צ'אן. אם ג'קי צ'אן היה חנון בן 50. התחלתי לדבר איתו (אוהד גי'אנטס - רחמנא ליצלן) והוא מיד התחיל לדבר כמו ג'קי צ'אן. כששתינו בירה הוא שתה כמו ג'קי צ'אן. הוא גר בפריז כבר 20 שנה, והוא סיפר לי סיפור על איך שפעם אחת, לפני כמה שנים הוא היה מעורב בקטטה. הוא וכמה חברים חזרו הביתה מהפאב וראו כמה אנשים מטרידים כמה בנות, וכמובן שהם נחלצו לעזרתם, כמו ג'קי צ'אן. אבל הוא לא נלחם כמו ג'קי צ'אן כי שברו לו את הלסת. הברמן, ששמע את השיחה שלנו הראה לנו את הצלקת בפנים שהוא קיבל מכמה שיכורים שזרקו עליו קסדה או משהו לפני כמה חודשים כשהוא יצא עם חברים בסן מישל. התפעמתי מהתיאורים על כמה שרחובות פריז מסוכנים. גם ככה ההליכה הביתה בשתיים בלילה במינוס חמש מעלות דרך הרחובות השוממים של פריז (אין אפילו פיצוציות!) זה ממש לא נעים. ואני חייב לעבור דרך סן מישל! למה אני מספר את זה? כי השיחה שלנו מיד נסובה למי הם בדיוק ה"צעירים" האלה. ג'קי צ'אן היה בטוח:

"It's always the same guys. It's always the same guys. Always"

כשהוא אמר את זה ככה התחלתי לחשוד שהוא חטף מכות הרבה יותר מפעם אחת. כן, בסדר, זה אותם אנשים כל פעם. אבל איזה אנשים? ג'קי צ'אן:

"You know who im talking about. You know who im talking about. You know"

אני יודע? מיעוטים?  הסתכלתי על הברמן שהסתכל על ג'קי צ'אן שהסתכל עלי. שתקנו. השתיקה שלנו היתה רבת משמעות. שתיקה של אנשים שיודעים מה זה לחטוף מכות. חוץ ממני זאת אומרת. שתיקה שאמרה - יש דברים שלא צריך לומר. לא נתקלתי עוד באנטישמיות בפריז - אם לא מחשיבים את זה שהכינוי החדש שלי בעבודה הוא "טובח התינוקות" - אבל כמו שדני הסביר לי זה בטח קשור לעבר האישי שלי ולא לפוליטיקה. אבל ברור שנכון לומר - בחו"ל יכולים לרצוח אותך אמצע הרחוב ולאף אחד לא יהיה אכפת! וקולה עולה 3 יורו! ויש 50% הנחה על כל כל סריגי החורף בגלרי לפאייט! אז זהו.

בזמנים כאלה של חוסר ודאות

אף פעם לא מזיק לדעת מקצוע נוסף (ואולי עוד שורה ברזומה).

אני בטח הבנאדם האחרון באינטרנט שראה את זה, אבל..

ותרשו לי להתנצל על מראות הזוועה הטיפוגרפיים של הבלוג הזה (היום הסתכלתי עליו לראשונה דרך IE). זה בגלל בלוגר, ובקרוב מאוד יתבצע פה טיהור אתני של TIMES NEW ROMAN.

חנוכה

אני רוצה להקדיש את הפוסט הזה לקסירר, מהסיבה הפשוטה שהוא היחיד שלא מפסיק להיות חרד ליהדות שלי בגולה.

אתמול בדרך הביתה מהעבודה ראיתי פתאום התקהלות של אנשים סביב מנורה גדולה בכיכר בסטיל. בהיותי יהודי טוב, תם, ושומר מצוות מיד ירדתי מהאוטובוס והחלטתי להשתתף בהדלקת החנוכיה. כזר למנהג המקום, לא חשבתי רבות על המנוף שהוצב בסמוך לחנוכיה. חשבתי שאולי זה שייך למכבי האש.

רק מרגע התחיל האירוע הבנתי שהמנוף הוא חלק אינטגרלי מהטקס - שני רבנים מונפים אל-על ע"י המנוף, ומברכים על הדלקת הנרות (נורות) בעודם תלויים כך בין שמיים וארץ. אין ספק שחב"ד התעלו על עצמם בחדשנות הטכנולוגית/תעשייתית, הבעיה היחידה היתה שהמנוף הנ"ל נע בקצב של בערך סנטימטר בדקה, ואחרי הדלקת כל נר הוא חזר לארץ כדי להנחית את הרב (עסקן) הקודם ולהניף מכובד קהילה (עסקן) אחר. כל העסק נמשך כמעט רבע שעה ואחרי נר שלישי כבר התייאשתי (למרות שאני חושב שזה היה האחרון אתמול...?).
לפני שהלכתי עוד ניסו למכור לי שלל נרות/חנוכיות/סידורים, כנראה רק בשביל לתת לי תחושה טובה של בית. כמובן שניסיתי להתמקח ובסוף לא קניתי - מה הם חושבים נולדתי אתמול?! אבל באופן כללי באתי לחזק ויצאתי מחוזק.


נ.ב.
קסירר, הזין הגדול הזה שאתה רואה בתמונה זה בסה"כ הפסל שמוצב שאמצע כיכר בסטיל. אין חשש ערלה ושביעית מה שזה לא אומר. מדובר בסמל פאלי למהדרין.

פינוקים

ראול דאפי ב- Musée d'Art moderne de la Ville de Paris (שם מפוצץ!)

La Fée Electricité

שאר המוזיאון:






חג שמח!

החג של החגים

בימים האחרונים קיבלתי הרבה פידבק על הבלוג, ומאיפה שאני יושב, נראה לי שהבלוג שלי הוא אחד הדברים הכי מדוברים בארץ. למעשה אני די בטוח שהוא הדבר השני הכי מדובר אחרי בובליל. זה לא מפתיע בהתחשב בזה שקראתי השבוע שהוא נהיה ראש ממשלת ישראל. (כמו שאתם ודאי יכולים לדמיין לכם, בכל ראשון בבוקר אני נהנה לשבת על הכורסא ליד תנור החימום, ללבוש את הפנטופל שלי, ולעיין בעיתונים ובמגזינים של אקטואליה מקומית, תוך נישנוש קוראסונים וקריאת "מרד!", "פוטאן!" ו"קונרי!".)
ובכן, אני מודה שאיני מכיר את הבובליל הנ"ל כלל, אני מאחל לו הצלחה בתפקיד החדש, אבל ממה שהבנתי הסיבה שהוא מספר אחת זה הוולגריות הבלתי מתפשרת שלו. כל מי שמכיר אותי יודע שאני תמיד מוכן לרדת יותר נמוך, ולכן במאמץ לצמצם פערים אני אשתדל להיות קצת יותר פרימיטיבי היום.

בשבועות האחרונים פריז קושטה באורות לכבוד חג הקריסמס. הגלרי לפאייט והשאנז-אליזה התכסו בניאונים, אבל הלהיט השנה זה אורות מנצנצים בסטייל מה ששמו על מגדל אייפל- יענו הרבה מאוד אורות שכבים ודולקים במהירות רבה. רוב הכיכרות נראות בלילה כמו חלום הבלהוט הנורא ביותר של חולי אפילפסיה. כל ערב שאני חוזר מהעבודה אני רואה אנשים מפרכסים ומקיאים על המדרכות, עם אותו קצף לבן מפורסם בזוית הפה. מי שמצליח להתמודד עם הבחילה צריך להתמודד עם הסינוור, ומי שמצליח לראות משהו נהנה מהקסם המיוחד של פריז.

אם זה לא מספיק, פן נוסף של החג הוא שירי החג המושמעים בכל החנויות. השבוע הלכתי לקניות בסופרמרשה, והושמעה בו (אני לא צוחק) הגרסא הזו לג'ינגל בלז: http://www.deezer.com/track/154805.
מי שחושב שאפשר לעשות קניות באוירה כזו, אני קורא לו לנסות לקרוא את שארית הפוסט הזה עם השיר הזה ברקע. האם הפריזאים אוהבים את זה? מהפנים הסגורות של האנשים שקנו איתי לא למדתי כלום. בכל מקרה מצאתי את עצמי קונה 5 ליטר אקונומיקה וסמרטוטים.

אם נעבור לפסים קצת יותר אישיים, אז עברנו דירה... והיא ממש מגניבה ובקרוב יהיו תמונות אני מבטיח אם רק אי פעם יהיה לנו אינטרנט שם. בינתיים יש לנו רהיטים מאיקאה עם שמות כמו ANEBODA, BILLY ו-LERBERG - מה שהביא אותי לחשוב על סטארט-אפ (עוד אחד!)- חנות כמו איקאה רק שכל השמות של הרהיטים זה שמות יהודים: GOLDSTEIN, RABINOVICH, ואולי אפילו מיטת SHTIGLITZ. מי שתוהה למה אין פה שמות מזרחיים שישאל את עצמו אם הוא מוכן להתרחץ עם BOUBLIL. אני אישית חושב שהשמות היהודיים נותנים קסם ייחודי לרהיטים, ובכלל סלון קומפלט יכול להשמע כמו משרד עורכי-דין - STEIN, STEIN & GOLD.
לדעתי יש פה משהו.

טוב אני אתן לזה כמה שניות לשקוע.

מחרתיים אני בהופעה של אוי דיוויזן - אתם יודעים, כי צריך לנצל את זה שאני בפריז!
ובינתיים מועדים לשמחה...

NFL אירופה

בשבועות האחרונים אני משקיע מאמץ גדול כדי לא להתאמץ בעבודה. בזמנים כאלו המשימה קשה במיוחד - בימים בהם אבות בית נועלים את העליה לגגות בבניני ההי-טק (אצלנו סגור), רק הטובים ביותר מסוגלים להמשיך להתבטל בעבודה כאילו כלום.
אני בוודאי שלא שייך לטובים ביותר ולכן אני הראשון שאודה שהתחלתי להתאמץ בעבודה. נכון, עיקר המאמץ מושקע בשכנוע עצמי שלא אכפת לי אם יפטרו אותי, חלק בעדכון קורות החיים, ורק חלק קטן בתכנות, אבל זה עדיין פוגע בזמן האיכות שיש לי עם הבלוג.

בכל מקרה כבר כמה זמן רציתי לכתוב על חווית הצפיה בפוטבול אמריקאי באירופה. נכון, יש בדיוק קורא אחד של הבלוג הזה שאכפת לו (חיימקה), ואני לא בטוח שהוא קורא את הבלוג הזה או שאכפת לו. לכן אני אשתדל לתבל את התיאורים שלי באנקדוטות מצחיקות על החיים ובכלל.

טוב, אז איך שנחתתי בפריז לפני חודשיים העדיפות הראשונה שלי היתה למצוא פאב שבו אני אוכל לצפות בפוטבול אמריקאי (נחתתי ביום ראשון). זה היה לפני הרבה זמן - אני יודע כי אז עוד היה לסן-פרנסיסקו סיכוי תיאורטי להגיע לפליי-אוף - ולא ידעתי עוד דבר על פריז. לכן גלשתי את האינטרנטים והחלטתי ללכת לפאב האמריקאי הראשון שמצאתי:

THE LONG HOP
טוב, האמת שזה מקום די נחמד. כשאני אומר האמת אני מתכוון לאולי, וכשאני אומר נחמד אני מתכוון לציצים. הציצים שייכים לברמנית הבלונדינית שמדברת צרפתית במבטא אמריקאי בדיוק כמו שאני מקווה לדבר יום אחד. ואלה לא הדברים היחידים שזקורים שם (אני מתאמץ פה!) - גם המבטים של באי הפאב שפונים בזוית של 45 מעלות כלפי מעלה לכיוון המסך שעליו המשחק מוקרן. הסיבה שהמסך כלכך גבוה היא כנראה כדי שלא נשים לב לריח. עכשיו כן - השירותים במקום מצוחצחים- ראיתי את ההשתקפות שלי בפורמייקה והאסלה היא בריח הדרים - הבעיה שהפאב עצמו מסריח משתן. זה ממש מוזר שהשירותים מריחים טוב והבאר מסריח - זה והאדים של האמוניה ממש גורמים לדיסאוריינטציה.
אבל חוץ מזה הכל טוב. יש במקום שני נגני בית שעושים קאברים והאמת שהם די משעשעים - יש לאחד מהם מבטא צרפתי ממש ממש חזק והוא לא מסוגל לבטא 'ל' - מה שגרם לכמה ביצועים מאוד מעניינים כמו DONT WEAVE ME HIGH, DONT WEAVE ME DRY, ואהוב הקהל - BORN TO BE WIDE. פיצ'ר מעניין של המקום זו פרחת הבית - השם שלה הוא ANA-LEE אבל באי המקום (ואני די בטוח שגם היא) מבטאים את זה ANAL-YYY. מה שהיא עושה זה משתכרת ומנסה לשיר יחד עם הלהקה ע"י חטיפת המיקורפון וצוויחה של משהו שקשור לשיר. האמת היא שזה לא רע. הדרך שבה משתכרים בלונג-הופ היא ע"י ביר-פונג (האמת שהעמוד וויקיפדיה מפתיע ברצינות שלו). אני רק אציין שאחרי שני תורות הכדור פינג-פונג הזה זה הדבר הכי מלוכלך בכל פריז ובשתי מילים - אין מצב.
מה שכן זה שפגשתי שם את אוליבייה - כן, מה שאתם שומעים - ועכשיו יש לי מישהו שאני יכול לצפות איתו במשחקי פוטבול וגם חבר שאני יכול לספר לו על הפחדים שלי וגם מישהו לשמוח איתו כשעדיין 0-0 במשחקים של ה49ers. במילים אחרות הוא תחליף חיימקה, אבל אל תגידו לו. אני מנסה לדבר איתו בצרפתית, והוא מנסה לענות לי באנגלית. אפילו איינל-ייי אמרה שאנחנו נראים ממש טוב ביחד, אבל זה היה רק קצת לפני שהיא התעלפה ויכול להיות שהיא דיברה על השדיים של הברמנית (זינג!).
קצת על השידורים - בכל זאת זה נושא הפוסט - הNFL משודר בצרפת או בNASN שזו רשת ספורט אמריקאי באירופה או בסקיי ספורטס, כאשר כל המשדר מנוהל ע"י שלושה בריטים - מנחה ושני פרשנים - אחד מהם נראה לי בכלל מגיע מכדורגל ואיזה אנגלי אחד ששיחק שנתיים בNFL עכשיו הוא מומחה. את התקצירים במחצית אפשר לסכם בדמעות הגעגועים שלי לטרי ברדשאו, והזמן שהם מעבירים בפרסומות גורמים לפרומואים לרד גרין שואו להיראות מתוחכמים. סופסוף למדתי להעריך את METV, והייאוש לא יותר נח.

וזהו על פוטבול...
שבוע הבא עוברים דירה...

צרפת 0 - אורוגוואי 0

טוב הכל היה טוב אתמול - האוירה באיצטדיון, הנקניקיה לפני המשחק, החומר שעישנו הילדים שורה לפני, המחיר (10 יורי). הכל היה טוב חוץ מנבחרת צרפת.
נסו להיזכר איך צרפת נראתה באליפות אירופה, ואז תנסו לרדת עוד כמה רמות. איך לעזאזל דומאנק נשאר המאמן? איך ויירה, אנלקה והנרי עדיין בהרכב? אני יודע שקשה לפטר אנשים בצרפת אבל כמה גרוע אפשר לשחק ועדיין לא לעוף? יצאתי מאוכזב מהמשחק אבל עם תובנות חדשות לגבי מקום העבודה שלי.
אבל הכי מוזר זה לראות את תיירי הנרי. אני רוצה לצטט משהו שחיימקה פעם אמר - "אבוקסיס גמור" - אבל בפראפרזה על הנרי - "הנרי גמור". איך שהוא הפך תוך שנה וחצי מאחד השחקנים הטובים בעולם לאפס מוחלט זה ממש נס. נדמה שרק אתמול נרעשנו כולנו לשמע זעקת "הנריייי!!!" בוקעת מהפלייסטיישן, והנפנו יחד את אישוני העיניים המותשות, המעורפלות שלנו למסך הטלוויזיה בציפיה לראות משהו נפלא. ומה נשאר? אתמול קלטתי אותו מעשן סיגריה ליד דגל הקרן בדקה ה30. בדקה ה55 הוא הגיע לנקודת ההחלפה וחיכה שם 5 דקות עד שהחליפו אותו. מאוד יכול להיות שרן בן-שמעון בכושר משחק יותר טוב ממנו.
אבל היו גם דברים חיוביים - סמיר נסרי הוא סלים טועמה משופר, בנזמה הוא בנזמה, וחוצמזה למדתי הרבה מילים חדשות בצרפתית. עוד תמונות של הסטאד דה פראנס...:

ביקורת מסעדה - Best N'Fast

קצת על ארוחת הצהריים שלי... (אני יודע שעד עכשיו כל הפוסטים שלי היו או על נייר טואלט או על אוכל אבל זה המצב- תתרגלו). בד"כ אני אוכל צהריים עם הצוות באחת המסעדות באיזור, האוכל כאן נוטה להיות קצת יקר, אבל באופן כללי מוצלח. אחד הבונוסים בזה שיש כלכך הרבה מהגרים פה זה האותנטיות של המסעדות - מסעדה הודית עם הודים, מסעדה סינית של סינים, מסעדה יפנית של יפנים וכו'. מדי פעם, כשאני במצב-רוח הרפתקני אני מחליט ללכת לאכול עם שני הסטאג'יירים של החברה. מדובר בסטודנטים עניים, ובחוויה קולינרית שונה לגמרי. מסעדה פקיסטנית של פקיסטניז- Best N'Fast. הכל א-לה פקיסטן - העיצוב , השירות האיטי, ההיגיינה, וכמובן המחיר (במונחים יחסיים). בתוך המסעדה יש תמיד שני עובדים שלא עושים כלום (או עושים את עצמם מנקים, שזה אחד הדברים המצחיקים ביותר שיש. רק בשביל זה שווה ללכת לשם). באופן כללי כל המסעדה נראית כאילו היא לקוחה ישר מפרק של סיינפלד. אבל הדבר הכי הכי ערבי במסעדה זה ההמבורגר. זה משהו שמנסה להיות כמו ביג-מק - 2 חתיכות בשר, 3 פרוסות של לחמניה - רק שהלחמניה לא מסודרת בסדר הנכון - יענו החלק הקמור עם השומשום נמצא באמצע במקום למעלה. הלמטה נמצא למעלה, והאמצע נמצא למטה. מדובר לדעתי ביצירת מופת של גסטרונומיה ערבית, שהייתי בכיף מצלם ומפרסם פה אם רק הבעלים לא היה מסתכל עלינו כל הזמן כשאנחנו אוכלים. למען שלום המעיים שלי טרם חשפתי בפני הבעלים של המסעדה את זהותי האמיתית כסוכן מוסד ומבקר מסעדות. בינתיים אני מתחזה לאנגלי (למען האמת הוא שאל אותי אם אני מאנגליה ואני נכנסתי לפאניקה ועניתי כן. לונדון אם להיות ספציפיים). מסתבר שפקיסטן היתה פעם קולוניה של אנגליה- מי ידע? - והם עשו שם דברים לא יפים. אז התנצלתי בשם המלכה. לסיכום Best N'Fast היא ללא ספק אחת מפינות החמד של פריז, כזו שלא תמצאו (מבטיח) במדריך מישלין. ההמבורגר הוא יצירת אמנות שאפשר לשים לצד ה"מזרקה" של מרסל דושאמפ במוזיאון פומפידו, (או לכל הפחות ב-בלוג הכישלון) והטעם דומה. אני ממליץ בחום!

קוראסון בטחינה (פלאפל בבגט, קממבר בפיתה וכו' וכו')

אני חייב לעשות פה איזה מיני-פוסט על הביקוש לפלאפל.

ביום ראשון (יום חופש!) הלכתי עם שרה לMARAIS - רובע יהודי/הומואי - כדי לאכול פלאפל/שווארמה. התור לפלאפל היה באורך של חצי רחוב, אני לא צוחק- עמדו משהו כמו 100 אנשים בתור מסודר כמו ללחם ברוסיה.

יש 4 דוכני פלאפל והיה תור ארוך בכולם. אנחנו חיכינו משהו כמו רבע שעה. בקיצור הביקוש פה לאוכל ים תיכוני הוא אדיר, וממה שאני יודע אין פה עדיין חומוסיה!

אז זהו... מי שמחפש רעיון לסטארט-אפ...

וויג' ל-סופרמרשה

אני רוצה כבר הרבה זמן לפרסם תמונות כדי לגרום לכם לקנא אבל בד"כ אני מסתובב בלי מצלמה.
לכן כשאתמול בערב ראיתי (בזמן!) שנגמר הנייר טואלט, ושרה הורידה הוראה ללכת לסופרמרקט, מיד החלטתי לתעד את הכל. בפריז הכל קסום גם נייר טואלט.


איך שיוצאים המהדירה - נוטרה דם (ותיירים מצלמים...)


אז גם אני מצלם..


צריך לחצות את הגשר כדי להגיע לגדה השמאלית


כיכר סן מישל.


בולבר סן מישל (מממ... מקדונלדס. גלידה או לא גלידה?)


גלידה. והגעתי למונופרי!


תכלס לא צילמתי הרבה בתוך הסופר כי התפדחתי מזה..


אבל לא יכולתי להתאפק עם הגבינות...
אין תמונות של הרכישה (הייתי צריך להתרכז עם הצרפתית) אבל תאמינו לי שזה היה תלת-שכבתי.


בדרך חזרה חוצים שוב את הגשר...


ורואים הרבה אנשים מטושטשים..


אני ונייר טואלט. מישן אקומפלישד! (זה נראה כמו יידיש כשכותבים את זה ככה...)

בגט, עבודה

טוב, רציתי לכתוב קצת על העבודה שלי... שהתחלתי אותה רק לפני שבוע.
זה מה שנקרא התרשמות ראשונית.

טוב אז קודם כל, מדובר בסטארט-אפ.
אנחנו עובדים בשיטת AGILE-למי שלא מכיר זו מתודולגית פיתוח שאומרת שהבוס שלך מסביר לך משהו בצרפתית חמש דקות ואז לא מתייחס אליך שבועיים. עד עכשיו זה עובד יופי, והתוצאות בשטח- אני כותב את הפוסט הזה בזמן העבודה.
אם להיות קצת יותר רציניים לרגע, אז באמת שכולם נחמדים, ובמיוחד הבוס שלי, והאווירה בצוות רגועה. בחדר יש גיטרה חשמלית וגיטרה בס להפסקות (וויר ג'מינג..), אוכלים טוב (LUNCH TICKETS!), וכמובן צרפתי עם קוקו ששולח לכולם פורנו רך.
אני אישית לומד עכשיו C#, וחווה את הגועל נפש שנקרא internet explorer (ו VISTA!).

בצרפת ישנו חוק מימי המהפכה שלפיו כל מי שמתחיל לעבוד חייב לעבור "בדיקה גופנית" לפני שהוא מתחיל. אז הלכתי לראות רופאה לפני כמה ימים. לפני שנכנסתי אליה, היה לי ראיון עם המזכירה במשרד שהתנהל כולו בצרפתית. היא היתה ממש נחמדה, דיברה לאט, ומה שלא הבנתי היא הסבירה בתנועות ידיים. הבנתי הרבה והייתי ממש גאה בעצמי. הכל הלך יופי עד שהיא היתה צריכה להסביר לי שאני צריך להשתין לתוך כוס בפנטומימה.

(פאוזה דרמטית)

אח"כ נכנסתי לרופאה והיא בדקה אותי. היא שאלה אותי אם אני מעשן, אמרתי שהפסקתי, והיא פתאום נהייתה ממש מודאגת, ושאלה למה והאם חשבתי על זה ברצינות לפני שהחלטתי... אני חושב שאני הבנאדם היחיד באזור פריז רבתי שלא מעשן. ברגע זה.
אני אשאיר את שאר הבדיקות שהיא עשתה לי לדמיון שלכם (חג שמח!).


אני אשתדל לעדכן בכל התפתחות נוספת.. עד אז.. או רוב ווה..