עגלות
לא יכול להיות שזה צירוף מקרים, נכון?
אני יודע שאולי הנושא היותר מרכזי בקליפים האלה זה הסופרמרקט - אצל פאלפ זה המקום של העמחא ("I took her to the supermarket"), ואצל רדיוהד זה כל מה שפלסטיקי ושטחי. בתור חובב סופרמרקטים גדול, יש לי השגות גם על זה וגם על זה.
אבל בוא נדבר רגע על עגלות. קראתי לא מזמן על הההיסטוריה העיצובית של עגלות סופרמרקט. ההיסטוריה של העגלה היא ההיסטוריה של תרבות הצריכ(ח)ה - עגלות נהיות יותר ויותר נוחות, וגם יותר ויותר גדולות, הכל כדי שנוכל לקנות עוד ועוד ועוד. אבל האספקט המעניין ביותר לדעתי, הוא המושב הקטן שנפתח לילדים קטנים. בוא נחשוב עליו קצת. כמה מאפיינים פיזיים של המושב:
- בניגוד לעגלת ילדים, הוא פונה אחורה לכיוון האמא ולא לכיוון הנסיעה (בדומה לעגלת תינוק).
- המושב הוא גבוה, והילד נמצא הרבה יותר קרוב לאמא מאשר כמעט כל סיטואציה אחרת (ואפשר להוסיף ולומר שקו העיניים בקו השדיים).
- מפאת גובהו של המושב הילד לא יכול לצאת ולהיכנס ממנו בכוחות עצמו.
- הילד נמצא בתוך עגלת הסופרמרקט, יחד עם כל שאר המוצרים שהולכים לקנות.
בתור פרפסור כבוד לפסיכולוגיה בגרוש אני יכול לומר שמה שקורה כאן זה חוסר אונות מצד הילד + קרבה פיזית גדולה לאמא = סיטואציה אינטימית מאוד. (אני מדבר פה מטעמי פשטות ועניין רק על אמא/בן).
וזה הכיוון המרכזי שרומזים בו בקליפים. הטקסט הוא ש"קונים" את ג'רוויס קוקר ואת טום יורק, כלומר הם מוצרים בתוך העגלה. אבל הסאבטקסט הוא החזרה לילדות, כשאמא מגלגלת אותם כילדים חסרי אונים ברחבי הסופר. ג'רוויס קוקר הוא מיני-ג'רוויס קוקר בקליפ (רמז קטן), בעוד שהחברה שלו(הממ..) דוחפת את העגלה. גם את טום יורק דוחפים הלוך חוזר ברחבי הסופרמרקט, הוא יושב נגד כיוון הנסיעה כמו תינוק, ויש אפילו כמה ילדים שמופיעים (1:38) כדי להפוך את האנלוגיה למפורשת.
אבל, והנה האבל הגדול, גם קוקר וגם יורק נמנעים מללכת עד הסוף ולשבת ממש בתוך המושב לילד (Never go full retard). זה היה יכול להיות ממש גדול, וגם אולי לשנות במידה מסוימת את ההיסטוריה של המוסיקה. 15 שנים חלפו, ואנחנו עדיין מחכים לרוקיסט אמיתי שיהיה מוכן ללכת לשם.
זומבי טניס
כתב של הגרדיאן (Xan Brooks) נשלח לסקר את ווימבלדון ולכתוב על כך לייב בלוג. הכתב הנל נקלע בטעות למשחק הטניס הארוך בהיסטוריה. הדיווחים שהוא העביר נראים כמו פרק מאינפיניט ג'סט:
4.05pm: The Isner-Mahut battle is a bizarre mix of the gripping and the deadly dull. It's tennis's equivalent of Waiting For Godot, in which two lowly journeymen comedians are forced to remain on an outside court until hell freezes over and the sun falls from the sky. Isner and Mahut are dying a thousand deaths out there on Court 18 and yet nobody cares, because they're watching the football. So the players stand out on their baseline and belt aces past each-other in a fifth set that has already crawled past two hours. They are now tied at 18-games apiece
On and on they go. Soon they will sprout beards and their hair will grow down their backs, and their tennis whites will yellow and then rot off their bodies. And still they will stand out there on Court 18, belting aces and listening as the umpire calls the score. Finally, I suppose, one of them will die
...
6pm: The score stands at 34-34. In order to stay upright and keep their strength, John Isner and Nicolas Mahut have now started eating members of the audience. They trudge back to the baseline, gnawing on thigh-bones and sucking intestines. They have decided that they will stay on Court 18 until every spectator is eaten. Only then, they say, will they consider ending their contest
...
7pm: The umpire climbs down from his chair and starts mildly slapping the net cord with his right hand. No one knows why. John Isner winds up for a backhand and misses the ball entirely. No one knows why
What's going on here?
...
7.20pm: And so this match goes on and on, on and on. Somewhere along the way, the players have mislaid their names. The man who was once Mahut is now a string-bag of offal. The man who was Isner is a parched piece of cow-hide. The surviving members of the audience don't seem to care who wins. They just cheer and applaud whoever looks likely to make a breakthrough and bring this nightmare to a close. Invariably they are disappointed.
...
7.30pm: Let it end, let it end, it's 46-all. It was funny when it was 16-all and it was creepy when it was 26-all. But this is pure purgatory and there is still no end in sight. John Isner has just struck his 90th ace. Nicolas Mahut, poor, enfeebled Nicolas Mahut, has only hit 72. Maybe we should just decide it on the number of aces struck? Give the game to Isner and then we can all crawl into our graves.
...
8.05pm: In the stands, a woman is laughing. She laughs long and hard and her laugh is the sort of ghastly yodel you normally hear in antique horror movies about Victorian insane asylums. "Wa-la-ha-la-wah," she goes. "Wa-la-ha-la-ha-la!" Will nobody drag her out? Call in the goons in white coats. Get this woman to a lobotomy!
...
שווה לקרוא את הכל.
מגפיים ספרדיות מעור ספרדי
היא: אני נוסעת לחו"ל, אתה רוצה שאני אביא לך משהו?
הוא: לא, שום דבר, רק תחזרי.
היא: בטוח? חשבתי שתרצה משהו ממדריד, מזכרת מברצלונה.
הוא: כלום באמת, רק נשיקה כשתחזרי.
היא: שום דבר? אפילו לא איזה משהו קטן להעביר את הזמן?
הוא: כלום כלום באמת.
היא: טוב, אני לא יודעת בדיוק מתי אני אחזור, תלוי איך אני מרגישה.
הוא: במחשבה שניה תשלחי לי מגפיים מזארה.
וככה כותבים את אחד משירי האהבה הגדולים בכל הזמנים, בכל המימדים, בכל היקומים.
בוב דילן וסוזן רוטולו סירקה 1964:
Spanish Boots of Spanish Leather
Bob Dylan
Oh, I'm sailin' away my own true love,
I'm a sailin' away in the morning.
Is there something I can send you from across the sea,
From the place that I'll be landing?
No, there's nothin' you can send me, my own true love,
There's nothin' I'm wishin' to be ownin'.
Just to carry yourself back to me unspoiled,
From across that lonesome ocean.
Ah, but I just thought you might want something fine
Made of silver or of golden,
Either from the mountains of Madrid
Or from the coasts of Barcelona.
If I had the stars from the darkest night
And the diamonds from the deepest ocean,
I'd forsake them all for your sweet kiss,
For that's all I'm wishin' to be ownin'.
But I might be gone a long old time
And it's only that I'm askin',
Is there something I can send you to remember me by,
To make your time more easy passin'.
Oh, how can, how can you ask me again,
It only brings me sorrow.
The same thing I would want today,
I would want again tomorrow.
Oh, I got a letter on a lonesome day,
It was from her ship a-sailin',
Saying I don't know when I'll be comin' back again,
It depends on how I'm a-feelin'.
If you, my love, must think that-a-way,
I'm sure your mind is roamin'.
I'm sure your thoughts are not with me,
But with the country to where you're goin'.
So take heed, take heed of the western winds,
Take heed of the stormy weather.
And yes, there's something you can send back to me,
Spanish boots of Spanish leather.
ביקורת ספר: אינפיניט ג'סט
"I'll make the journey first, then depart." (Infinite Jest, 16)
בלי ספוילרים.
IJ הוא ספר שמתרחש בעתיד סמי-דיסטופי, פחות או יותר 15 שנה אחרי השנה שבה הוא נכתב (1996) - כן, זה בערך אמור להיות עכשיו. אנחנו לא יודעים בדיוק כי בספר לוח-השנה נהיה מסובסד - השנים נקראות עם שם הספונסר שלהם (Year of the Whopper למשל, בחסות בורגר קינג). העלילה עוקבת, בגדול, אחר פנימיית נוער לטניס, בית מעבר לנגמלים מסמים/אלכוהול, ופעילות מחתרתית של ארגון טרור קוובקי. אבל זה בגדול. חוצמזה הוא מתעסק כמעט בכל אספקט של החיים בחברה המערבית - כתות, דיכאון, בידור, מכשירי וידאופון, ספורט, פרסומות, פוליטיקה "נקיה", הדמויות ב"חופשי על הבר", סמים (כמובן), איכות שירת הרקע של לינדה מקרטני בווינגז ועוד ועוד ועוד. הרבה עוד. למעשה אני לא חושב שאי-פעם קראתי ספר שהיה בו כל-כך הרבה עוד. שוחים בעוד. אתה טובע בעוד. כל הספר הזה הוא עוד.
הספר נע כל הזמן בין דברים רציניים מאוד לבין איגיונות מטורפים - התדירות שבה הספר מתנדנד הלוך ושוב בין קומדיה לדרמה לטרגדיה וחזרה לקומדיה היא מדהימה. הוא יכול בכל רגע לקרוע אותך מצחוק ושניה אחר-כך לקרוע לך את הלב (במובן הזה אני חושב שההשוואה הכי טובה, לפחות מאוצר הספרים שאני מכיר הוא מילכוד-22 - עוד ספר שמתהלך על הגבול הדקיק הזה).
והשפה. הדבר הראשון ששמים לב אליו אלה המילים הארוכות. זה כנראה נחוץ, אבל אני אישית לא קראתי את הספר עם מילון צמוד (מספיק מסובך לסחוב את ה1000 עמודים של הספר) - מה גם שמילון כנראה לא מספיק, צריך כנראה גם איזו אנציקלופדיה רפואית, או עותק של וויקיפדיה. הכתיבה היא בהחלט בסגנון היפר אינטלקטואלי כזה, אפילו בקטעים שלועגים ממש בדיוק לפלצנות מעין זו (שכחתי להזכיר שיש גם הרבה אירוניה). מעבר לפוליסילבילים האלו יש את כל הניבים הלשוניים שדייויד פוסטר וואלאס יוצר בעצמו - סלנג חדש, עיוות של ביטויים קיימים, כינויי רחוב לכל סוגי הסמים הקיימים ועוד ועוד ועוד (שוב). אינפינט ג'סט הוא פשוט ספר עמוק - עמוק במלוא המובן של המילה - אני חושב שקשה מאוד לעכל אותו במלואו, אפשר רק לנסות לנגוס ממנו מכמה כיוונים. הבעיה היא רק שמכל כיוון שאתה מגיע, תמיד נדמה לך שאתה מפספס את העיקר. יש בו הרבה פילוסופיה. הרבה מתמטיקה. התמכרות. גמילה. דיכאון. התאבדות. יחסים משפחתיים. המלט. קולנוע. אפשר לכתוב תזה שלמה להתיחסות של הספר לכל אחד מהנושאים האלו (ונראה לי שכתבו כבר את רובן). אני לא רוצה לכתוב יותר מדי על מה שאני חשבתי על הנושאים בספר, גם כי אני עדיין לא סיימתי ללעוס אותם, וגם פשוט כי אני חושב שזה מצריך ספוילרים. אבל די לומר שיש הרבה מאוד על מה לחשוב כאן.
אבל גם יש רע. אי אפשר להתעלם מזה שהספר מאוד מאוד ארוך ומתיש. שיחסית מעט מאוד קורה בו - זה למעשה 1000 עמודים של אקזפוזיציה. שהוא ספר שבהרבה מובנים מאוהב בעצמו - הפלצנות בספר (ואולי גם בביקורת הזו) חוצה את גבולות הסטרטוספרה. ולקרוא אותו... יכולה להיות חוויה מאוד מתסכלת. יש בו קטעים שהם בפירוש עוינים לקורא - טיזינג אינסופי לגבי חתיכות עלילה חיוניות בסיפור. הרבה (המון!) דגיגי הרינג אדומים שלא מובילים לשום מקום (כמו LOST?). בנוסף, ההתמסרות שIJ דורש ממך, כמו שכותב עזרא קליין:
"Reading this book should be a terribly lonely experience. It is so sweeping and detailed and consuming. No one outside the novel can possibly understand what you’re talking about."
שזה בערך בדיוק מה שאני חש כשאני כותב את השורות האלו.
אז למה אהבתי אותו כל-כך? כי כל פרק, כל עמוד, פסקה, גועשת ממקוריות. מרעיונות. מסיפורים בתוך סיפורים שכל אחד מהם עמוק ושלם מספיק כדי להרכיב רומן בפני עצמו. כי זה כיף (וממכר?) לצלול, יותר ויותר עמוק לתוך העולם הזה והדמויות שמאכלסות אותו. למעשה החלקים הכי קשים בספר לדעתי היו ה100 עמודים הראשונים והאחרונים. הצלילה פנימה, והעליה חזרה לפני המים.
רציתי לסיים עם איזשהו קטע קטן מהספר, והתחייבתי בלי ספוילרים (משהו שמתגלה בעמוד 200 בספר של 1000 עמודים נחשב ספוילר?), וגם ממש קשה למצוא משהו *קטן* בספר הזה, אז הנה תיאור של תקרית קטנה בזמן הארוחה בגמילה, משתי נקודות מבט:
“So yeah, yes, OK, the short answer is when he wouldn’t quit with the drumming at supper I kind of poked him with my fork. Sort of. I could see how maybe somebody could have thought I sort of stabbed him. I offered to get the fork out, though” (177)
“So I’m sitting there waiting for my meatloaf to cool and suddenly there’s a simply sphincter-loosening shriek and here’s Nell in the air with a steak-fork, positively aloft, leaping across the table, in flight, horizontal, I mean Pat the girl’s body is literally parallel to the surface of the table, hurling herself at me with this upraised fork, shrieking something about the sound of peanut butter. I mean my God. Gately and Diehl had to pull the fork out of my hand and the tabletop both. To give you an idea” (177-8)
וזהו, זה רק To give you an idea. אני מסיים עם האובססיה לספר. אולי לקרוא רק עוד מאמר אחד. אחרון, מבטיח.
לנצח במשחק של החיים
אוווו יהההה...
ומה נסגר עם הסאונד-מן שתוקע את המיקרופון לתוך הפריים מכל כיוון אפשרי?!
(ויה הכל נורא)
סרדינים
לא יודע למה הבלוג הזה חוזר פעם אחר פעם מתחת למים. זה פשוט קורה ואני לא שולט בזה. הנושא היום: סרדינים.
אז מה בעצם חושבים לעצמם הסרדינים הללו? האם איזשהו אירוע בחיים שלהם הכין אותם לזה? להיות נרדפים מכל כיוון אפשרי? מהאוויר ומהים? אם הם יירדו עמוק מדי יאכלו אותם הכרישים. אם יעלו יותר מדי למעלה הציפורים שולקות אותם. יותר מדי ביחד - לוויתנים. יותר מדי לחוד - דולפינים. אז מה בעצם עושים? מה עובר לסרדין בראש חוץ מפאניקה מוחלטת? צמד לדג לימינך וקווה לטוב.
מה יכול לעשות סרדין בודד בתוך כל הים המשוגע הזה?
ובעצם כנראה שהם לא חושבים על כלום. כל הטורפים בסיפור הזה שפיתחו טכניקות ושיניים וגודל וסונארים וכל מיני כלי נשק התקפיים - הם אלה שחושבים כאן. ההתנגדות שמראים הסרדינים - היא בעיקר סמלית. זה טוב למוראל שיחשבו שאם הם יישארו ביחד זה יגן עליהם.
בסופו של יום הים הוא מקום חשוך. וקר. ואתה תהיה שם לבד.
(ספוילר. מי שלא ראה Le Grand Bleu שיפסיק לקרוא את הבלוג המפגר הזה עכשיו וילך לראות)
וגם אם שרדת, באיזה מחיר?
ביקורת על הפאנטום מנאס
הביקורת הזו יצאה כבר לפני די הרבה זמן, ונראה לי שדיסקסתי על זה מתישהו עם כמה אנשים... אבל למי שלא ראה - יש פה ביקורת של 70 דקות על כל הסיבות שבגללן הפרק הראשון המחודש של סטאר וורז היה כלכך גרוע. אני מכניס פה רק את החלק הראשון, אבל הביקורת היא פשוט מעעעווווללללה - ממש ממש כדאי לראות את הכל. הקטע הראשון הוא לא הכי חזק, אבל זו ההתחלה.
הרבה מאוד על איך עושים סרטים באופן כללי... וממש מצחיק לכל מי שאוהב את סטאר וורז.
עדכון:
לאחר צפיה מחודשת, הגעתי למסקנה שהחלק השני הוא הגאוני ביותר... אז למי שלא הולך לראות את כל ה70 דקות, זה בערך ממצה את זה:
התוכנית
ג'ייק לודוויק, אחד היוצרים של האתר VIMEO, ואיש מוזר לכל הדעות - רק תציצו קצת בבלוג שלו - הוא אחד הגיבורים שלי בכל מה שקשור לתיכנות/בניית אתרים. גיבור במובן של מישהו שהייתי רוצה להיות יותר כמוהו - כלומר מישהו שחושב על דברים, מדי פעם מבריק במוחו רעיון, ואז הוא הולך ועושה אותו. יש משהו באנשים שיש להם רעיונות + יכולת ביצוע.
כמובן שבטח יותר קל לשבת בבית ולעשות את כל הדברים האלה אחרי שעשית כבר אקזיט מVIMEO, אבל עדיין.
השבוע הוא כתב בבלוג שלו על אתר חדש שהוא כתב - HYBROWSE. אני לא רוצה לכתוב כל-כך על האתר, מעניין בזכות עצמו, אלא דווקא על זה שאיך שקראתי את זה מייד הרגשתי דכדוך - הנה בנאדם, שחושב על משהו, ומיד הולך ומבצע אותו. והנה אני, בקושי חושב (יותר מדי זמן בפייסבוק), וגם מה שהוא חושב הוא לא עושה (או מפחד לעשות? מפחד לנסות? נשאיר את זה לפסיכולוגית!).
אז הנה הפתרון: להתחבר לגנים הגרמניים שלי. בדומה ללודוויק, גם אני אתחיל בשיטת סטנדרטים. עשיתי את זה בצורה לא כלכך מסודרת בפריז, אבל עכשיו אני מתכוון לעשות את זה ברצינות. להלן התוכנית:
בכל יום אני אסמן מה הצלחתי לעשות ומה לא. הלוז בכוונה לא יומרני יותר מדי - רציתי משהו שאני אוכל ריאלית פחות או יותר לעמוד בו. תוך שבוע אני הולך להיות מכונה פרודקטיבית משומנת כמו פס ייצור של פולקסווגן.
העבודה משחררת!
כמובן שבטח יותר קל לשבת בבית ולעשות את כל הדברים האלה אחרי שעשית כבר אקזיט מVIMEO, אבל עדיין.
השבוע הוא כתב בבלוג שלו על אתר חדש שהוא כתב - HYBROWSE. אני לא רוצה לכתוב כל-כך על האתר, מעניין בזכות עצמו, אלא דווקא על זה שאיך שקראתי את זה מייד הרגשתי דכדוך - הנה בנאדם, שחושב על משהו, ומיד הולך ומבצע אותו. והנה אני, בקושי חושב (יותר מדי זמן בפייסבוק), וגם מה שהוא חושב הוא לא עושה (או מפחד לעשות? מפחד לנסות? נשאיר את זה לפסיכולוגית!).
אז הנה הפתרון: להתחבר לגנים הגרמניים שלי. בדומה ללודוויק, גם אני אתחיל בשיטת סטנדרטים. עשיתי את זה בצורה לא כלכך מסודרת בפריז, אבל עכשיו אני מתכוון לעשות את זה ברצינות. להלן התוכנית:
בכל יום אני אסמן מה הצלחתי לעשות ומה לא. הלוז בכוונה לא יומרני יותר מדי - רציתי משהו שאני אוכל ריאלית פחות או יותר לעמוד בו. תוך שבוע אני הולך להיות מכונה פרודקטיבית משומנת כמו פס ייצור של פולקסווגן.
העבודה משחררת!
חזרתי לארץ!
לטובת אלה שלא נמצאים בפייסבוק...
אני מחפש דירה בתל-אביב (ברובע הלטיני?) ועבודה... :) גורל הבלוג מונח על כף המאזניים, אך נראה שהוא ימשיך... (*slow clap*)
אני מחפש דירה בתל-אביב (ברובע הלטיני?) ועבודה... :) גורל הבלוג מונח על כף המאזניים, אך נראה שהוא ימשיך... (*slow clap*)
Pathetic
ביקורת נהדרת על אוואטר (אאוועטאר? זעאתר?) בTHEAWL:
Notice how nobody—not the Marines, not the brilliant scientist, not the wise blue natives—can make a single successful move without this white guy. They are all completely powerless and vulnerable until he comes along with his fake self-deprecation and his blunt, forceful manner and his great big muscles. Pathetic. I can’t believe more people aren’t all grossed out, here."
עדכון:
"He will also take the “best” woman, the noblest, the highest born, the smartest, whose token resistance will dwindle its sorry way from faux-contempt to near-drooling adoration in a matter of days. Her former man will die, and her father will, too; her whole civilization will lie in ruins. She will pretty much get down on her knees to thank this white man, anyway (see Klaus Theweleit’s Male Fantasies for a gruesome but believable explanation of the underpinnings of that whole business).
Notice how nobody—not the Marines, not the brilliant scientist, not the wise blue natives—can make a single successful move without this white guy. They are all completely powerless and vulnerable until he comes along with his fake self-deprecation and his blunt, forceful manner and his great big muscles. Pathetic. I can’t believe more people aren’t all grossed out, here."
עדכון:
הביקורת הזו על אוועטער היא קריאת חובה:
ביקורת סרט: אוואטר (2D)
בלי לעשות ספוילרים, אוואטר הוא מש-אפ של המטריקס, המוהיקני האחרון, סטרשיפ טרופרז והדרדסים.
הסיפור למי שלא יודע הוא על בני-אדם(רעים!) שפולשים לכוכב אחר עם אבוריג'ינים(טובים!) ומנסים לקחת משאב נדיר שנקרא UNOBTAINIUM (הבנתם?!).
כל מה ששמעתם על האלמנטים הויזואליים של הסרט נכון - הCGI מעולה, וכל העולם הגרפי נראה מצוין.
הבעיה מתחילה מהתסריט. אומרים שלג'יימס קמרון לקח 12 שנים לעבוד על הסרט הזה - חבל שהוא הקדיש רק 5 דקות מתוכן לסיפור. הסיפור גדוש בכל קלישאה הוליוודית מוכרת לאנושות (ואני ארחיב בעוד רגע על אחת מהן). הדמויות הראשיות כלכך שטוחות שהן בקושי ממלאות מימד אחד מהשניים בו ראיתי את הסרט. הכתיבה עצמה לא הרבה יותר טובה, ופעם אחר פעם נופלת על מניירות ידועות:
תלונה נוספת שלי היא על הדמיון המוגבל של ג'יימס קמרון. אוקיי, אתה עושה סרט על כוכב אחר לגמרי! הזדמנות מצוינת להתפרע!! יש לנו אפקטים ממוחשבים אז בוא לא ניתן לשום דבר לעצור אותנו. אז בוא נראה מה יש לנו... האבוריג'ינים הם למעשה בדיוק כמו בני אדם רק קצת יותר גדולים וכחולים. אוקיי על ההחלטה הזאת אני יכול לסלוח - הגיבורים חייבים להיות אנושיים משהו. אבל מה עוד אפשר להמציא? סוסים!! (אבל כאלה יש לנו גם בכדור הארץ...) אבל עם שש רגליים!! ומה עוד? פנתרים!! (אבל..) עם שש רגליים!! וקרנפים! עם שש רגליים! תעצור שם אדון קמרון!!! מה עוד המח המופרע שלך יכול להמציא? מה זה? דינוזאורים מעופפים? מאיפה אתה מביא את זה???
אבל כל אלה תלונות קטנות. סה"כ כל הדברים האלו היו האלמנטים הכי טובים בסרט.
הבעיה העיקרית שלי נובעת מהפרדיגמה הבסיסית של הסרט - שהוא לא פחות ולא יותר ממניפסטו בלתי-מתפשר לפרימיטיביזם.
מן הרגע הראשון בסרט בני שבט ה"נאבי" מוצצים כל קלישאה ניו-אייג'ית אפשרית - קשר עמוק לאמא אדמה? יש. "אנרגיה" במרכאות כפולות? כן, עוד מזה! רפואה מבוססת מסאג'? יש לנו האמונה! גרים בתוך עץ? איך אפשר אחרת!
בני שבט הנאבי מתפללים לאל שנקרא "אייוו" ומרכז הקבלה שלהם הוא עץ מנצנץ. העץ הזה הוא מאוד חכם אבל כנראה לא מספיק כדי להבין שחץ וקשת זה לא בדיוק נשק מוצלח נגד הליקופטרים.
כן, הם כלכך מטומטמים שכמעט מהרגע הראשון תמכתי באופציה הצבאית. ג'נוסייד מעולם לא היתה אופציה שפויה יותר.
כשפורצת המלחמה בין הילידים לבין בני האדם אנחנו נתקלים בפגם העיקרי של הרומנטיזציה של החיים הברבריים - איך הילידים, הטובים (מכורח "טבעיותם"), אמורים להילחם ברעים כשלרעים יש טכנולוגיה הרבה יותר מתקדמת - ויותר חשוב הרוע שלהם נובע ישירות מהטכנולוגיה שלהם? הילידים לא יכולים לאמץ לעצמם את תתי-המקלעים - אייווו לא יודע להסתדר עם זה כי אין לזה שום איזכור בספר הזוהר. מצד שני להילחם בטנקים עם סוסים זה די דבילי.
אבל מדובר פה בשאלה פילוסופית הרבה יותר עמוקה - האם אפשר לעצור את הקידמה?
השאלה הזו היא די מוכרת בסרטים הוליוודים - גם במטריקס וגם בטרמינטור בני-האדם עושים שימוש מודע במכונות, כדי להילחם במכונות רעות. בטרמינטור(סרטו הקודם של קמרון) זה בולט במיוחד - בני-האדם מייצרים מכונות יותר ויותר מתקדמות כדי להילחם בסקיי-נט - ויש להניח שהסוף הלוגי של התחרות הזו, זה שכדי לשרוד בני-האדם יצטרכו ליצור מכונה מודעת לעצמה, רק שתילחם בצד שלהם.
*ספוילרים* (למי שלא מסוגל להבין לבד לאן הרוח נושבת)
התשובה לפי אוואטר היא כן מהדהד - אפשר לעצור את הקידמה. בני הנאבי מצליחים לגרש מתוכם את הטכנולוגיה המרושעת בעזרת סימובליזם ריקני והדינוזאורים המעופפים שלהם (עליונות אווירית היא המפתח). אבל הסצנה הכי חשובה בסרט, לדעתי, היא אחת הסצנות האחרונות, שבהם נראים בני-האדם מגורשים בבושת פנים מהכוכב. בסצנה הזאת נראה אחד מבני הנאבי מפקח על שורת המגורשים, כשהוא לבוש בג'ינס וטי-שירט וחמוש בתת-מקלע.
העולם השתנה, ואין אף כח בעולם שיכול להחזיר אותו למה שהוא היה קודם. אפשר או להתקדם קדימה, או להמשיך להביט בנוסטלגיה על כמה נפלא היה העולם כשבני-האדם גרו על העצים.
הסיפור למי שלא יודע הוא על בני-אדם(רעים!) שפולשים לכוכב אחר עם אבוריג'ינים(טובים!) ומנסים לקחת משאב נדיר שנקרא UNOBTAINIUM (הבנתם?!).
כל מה ששמעתם על האלמנטים הויזואליים של הסרט נכון - הCGI מעולה, וכל העולם הגרפי נראה מצוין.
הבעיה מתחילה מהתסריט. אומרים שלג'יימס קמרון לקח 12 שנים לעבוד על הסרט הזה - חבל שהוא הקדיש רק 5 דקות מתוכן לסיפור. הסיפור גדוש בכל קלישאה הוליוודית מוכרת לאנושות (ואני ארחיב בעוד רגע על אחת מהן). הדמויות הראשיות כלכך שטוחות שהן בקושי ממלאות מימד אחד מהשניים בו ראיתי את הסרט. הכתיבה עצמה לא הרבה יותר טובה, ופעם אחר פעם נופלת על מניירות ידועות:
תלונה נוספת שלי היא על הדמיון המוגבל של ג'יימס קמרון. אוקיי, אתה עושה סרט על כוכב אחר לגמרי! הזדמנות מצוינת להתפרע!! יש לנו אפקטים ממוחשבים אז בוא לא ניתן לשום דבר לעצור אותנו. אז בוא נראה מה יש לנו... האבוריג'ינים הם למעשה בדיוק כמו בני אדם רק קצת יותר גדולים וכחולים. אוקיי על ההחלטה הזאת אני יכול לסלוח - הגיבורים חייבים להיות אנושיים משהו. אבל מה עוד אפשר להמציא? סוסים!! (אבל כאלה יש לנו גם בכדור הארץ...) אבל עם שש רגליים!! ומה עוד? פנתרים!! (אבל..) עם שש רגליים!! וקרנפים! עם שש רגליים! תעצור שם אדון קמרון!!! מה עוד המח המופרע שלך יכול להמציא? מה זה? דינוזאורים מעופפים? מאיפה אתה מביא את זה???
אבל כל אלה תלונות קטנות. סה"כ כל הדברים האלו היו האלמנטים הכי טובים בסרט.
הבעיה העיקרית שלי נובעת מהפרדיגמה הבסיסית של הסרט - שהוא לא פחות ולא יותר ממניפסטו בלתי-מתפשר לפרימיטיביזם.
מן הרגע הראשון בסרט בני שבט ה"נאבי" מוצצים כל קלישאה ניו-אייג'ית אפשרית - קשר עמוק לאמא אדמה? יש. "אנרגיה" במרכאות כפולות? כן, עוד מזה! רפואה מבוססת מסאג'? יש לנו האמונה! גרים בתוך עץ? איך אפשר אחרת!
בני שבט הנאבי מתפללים לאל שנקרא "אייוו" ומרכז הקבלה שלהם הוא עץ מנצנץ. העץ הזה הוא מאוד חכם אבל כנראה לא מספיק כדי להבין שחץ וקשת זה לא בדיוק נשק מוצלח נגד הליקופטרים.
כן, הם כלכך מטומטמים שכמעט מהרגע הראשון תמכתי באופציה הצבאית. ג'נוסייד מעולם לא היתה אופציה שפויה יותר.
כשפורצת המלחמה בין הילידים לבין בני האדם אנחנו נתקלים בפגם העיקרי של הרומנטיזציה של החיים הברבריים - איך הילידים, הטובים (מכורח "טבעיותם"), אמורים להילחם ברעים כשלרעים יש טכנולוגיה הרבה יותר מתקדמת - ויותר חשוב הרוע שלהם נובע ישירות מהטכנולוגיה שלהם? הילידים לא יכולים לאמץ לעצמם את תתי-המקלעים - אייווו לא יודע להסתדר עם זה כי אין לזה שום איזכור בספר הזוהר. מצד שני להילחם בטנקים עם סוסים זה די דבילי.
אבל מדובר פה בשאלה פילוסופית הרבה יותר עמוקה - האם אפשר לעצור את הקידמה?
השאלה הזו היא די מוכרת בסרטים הוליוודים - גם במטריקס וגם בטרמינטור בני-האדם עושים שימוש מודע במכונות, כדי להילחם במכונות רעות. בטרמינטור(סרטו הקודם של קמרון) זה בולט במיוחד - בני-האדם מייצרים מכונות יותר ויותר מתקדמות כדי להילחם בסקיי-נט - ויש להניח שהסוף הלוגי של התחרות הזו, זה שכדי לשרוד בני-האדם יצטרכו ליצור מכונה מודעת לעצמה, רק שתילחם בצד שלהם.
*ספוילרים* (למי שלא מסוגל להבין לבד לאן הרוח נושבת)
התשובה לפי אוואטר היא כן מהדהד - אפשר לעצור את הקידמה. בני הנאבי מצליחים לגרש מתוכם את הטכנולוגיה המרושעת בעזרת סימובליזם ריקני והדינוזאורים המעופפים שלהם (עליונות אווירית היא המפתח). אבל הסצנה הכי חשובה בסרט, לדעתי, היא אחת הסצנות האחרונות, שבהם נראים בני-האדם מגורשים בבושת פנים מהכוכב. בסצנה הזאת נראה אחד מבני הנאבי מפקח על שורת המגורשים, כשהוא לבוש בג'ינס וטי-שירט וחמוש בתת-מקלע.
העולם השתנה, ואין אף כח בעולם שיכול להחזיר אותו למה שהוא היה קודם. אפשר או להתקדם קדימה, או להמשיך להביט בנוסטלגיה על כמה נפלא היה העולם כשבני-האדם גרו על העצים.
החדש של נועה(נוח?) באומבך
נראה מבטיח:
ו 2012 זה סרט טוב.
והנה קטע מKICKING AND SCREAMING שלו (לא מצאתי את "אייס הר דיוס!" :):
SO IT GOES...
איזושהי חברה הציעה בתור תעלול שיווקי לחלק כסף מזומן (ממש כך) באמצע הרחוב בפריז. הבטיחו 40,000 יורו בשטרות.
את ההמשך אתם יכולים לנחש - הרבה מאוד אנשים מגיעים. המזומן מבושש להגיע. אנשים מתעצבנים. החברה מודיעה שיש יותר מדי אנשים ולא מחלקים כסף. הקהל מתפזר לביתו מאוכזב.
כל הניחושים נכונים חוץ מהאחרון. כי אם אתה חי בפריז, תמיד צריך להיות מוכן לאיזו הפיכה/אינתיפאדה קטנה.
(רק אציין שהמקום בו כל זה מתרחש הוא השאמפ-דה-מארס - אחד הגנים ליד מגדל אייפל - באחד מהרובעים היקרים בפריז)
ואחרי זה אנשים שואלים אותי למה יש לנו 2 אינטרקומים ודלת בגובה 4 מטר בכניסה לבנין.
איך שהבלוג נראה
אני יודע שלא אכפת לכם, אבל הסיבה שהבלוג הזה מחליף את איך שהוא נראה כל שבוע זה לא בגלל שדעתי קלה כמו עלה סתווי נידף בבריזה פריזאית, אלא בגלל שBLOGGER הוא מעשה ידי השטן. קשה להאמין שזה בבעלות גוגל.
רעיון: חויית אינטרנט פסיבית
אז הרעיון הזה מתחיל מרעיון על אתר, שהייעוד שלו עדיין TBD, שבו נרשמים בקבוצות גדולות - בניגוד לאקסיומה האינטרנטית של אימייל1+סיסמא1. ניסיתי לחשוב קצת על מה אפשר לעשות במקום כזה, וזה הוביל אותי לחשוב על שאלה גדולה יותר - מה בעצם יש לקבוצה של אנשים לחפש ביחד על מחשב אחד? המממ... בואו נכנס יחד לתוך ארנב.
המחשב האישי, באמת אישי מאוד. בודד אפילו. כל חויית המחשב האישי היא די בודדת - מסך אחד, עכבר אחד וכו' (בניגוד למכשירים אחרים כמו פלייסטיישן). אין כמעט שום אפשרות לשני אנשים להנות ביחד ממחשב אחד - מלבד אולי דברים שוליים שקשורים בעבודה. אני זוכר שפעם, משחקים ישנים עוד היו משחקים שני אנשים ביחד על מקלדת אחת (אולימפיאדת קיץ!), וגם זה לא ממש עבד. כל הרעיון הזה נזנח לגמרי. למה אין אפשרות לחבר שני עכברים לאותו מחשב (שמנחים פוינטרים שונים)? אפילו לבד הייתי בשמחה גולש עם שני עכברים(פי שניים קליקים!).
טוב אז אם המחשב הוא אישי, אז האינטרנט הוא סופר-אישי. מישהו פעם ניסה להסתכל על מישהו אחר גולש באינטרנט והחזיק מעמד יותר משתי דקות? זה כמו להתקלח עם בגד-ים. אוקיי, אז הסיבה שזה משעמם היא לא כל-כך מסתורית - מן הסתם האינטרנט הוא אינטראקטיבי ומי ששולט בלאן גולשים ומה רואים נהנה, ומי שיושב מאחורה יכול רק לבהות בחוסר-אונים. הדבר היחיד שאנשים עושים ביחד באינטרנט הוא לצפות בוידאו. הסיבה, אני חושב, זה שיו-טיוב, טלוויזיה, היא פעילות פסיבית לחלוטין - לוחצים פליי, ומורידים את היד מהמאוס (אם יש עוד אנשים איתך).
אבל באינטרנט יש הרבה תוכן. הרבה יותר מאשר מר טוילט. האם יש דרך להנות משאר האינטרנט בצורה פסיבית? בלי הכוונה? כלומר בשביל שלושה אנשים לשבת בסלון, להדליק את המחשב, ללחוץ על כפתור "גלוש באינטרנט", להישען אחורה על הכורסא, ולהנות? זה יהיה SOCIAL, ולא במובן הריקני של טוויטר או פייסבוק. זאת גם תהיה "גלישה", במובן האמיתי של המילה - חוסר מאמץ מצד הגולש, וכח חיצוני שמנייד אותו ממקום למקום. לכל הפחות זה יפנה יד נוספת לאוננות.
אבל איך עושים את האינטרנט פסיבי?
אני חשבתי על כמה אפשרויות:
1. גלישה באוטו-פיילוט - ממש כמו שזה נשמע. אתה פותח BROWSER, שם באוטומטי, והוא מתחיל לגלוש.
- אבל אלוהים!! כל אחד מאיתנו הוא פתית שלג יחיד-במינו שגולש רק באתרים הכי ייחודיים!!
תשובת אלוהים: אהם... באמת? לבדוק מייל וחדשות נחשב ייחודי? אני מעריך ש- 90% מהאתרים שאנחנו גולשים בהם ביום יום הם בדיוק אותו דבר. ואת הבחירות של המאמרים שאנחנו עושים בתוך YNET תוכנה מוצלחת יכולה ללמוד תוך שבוע. שאר האתרים מגיעים גם ככה מפייסבוק/אימייל וכו'.
- אבל אלוהים!! אתה מוציא מהאינטרנט את כל העניין!! כל הקטע בגלישה זה לבחור בזמן הגלישה את התוכן שאתה רוצה!!
תשובת אלוהים: אהם... ממש לא. לבחור את התוכן שאני רוצה זה עניין מתיש ומעייף. לגלוש באינטרנט בלי ידיים זה סטייל. התוכנה תדע כמה זמן להישאר בכל אתר על סמך ניסיון קודם. התוכנה תדע אם אתה אוהב לקרוא אתה הטוקבקים, וכמה. היא תדע לגלוש באינטרנט יותר טוב ממך. ואם פיספסת משהו? לא נורא! בשביל זה אנחנו באינטרנט, ארץ התוכן האינסופי. זה יהיה במו לצפות בטלוויזיה... אפשר לפספס כמה דקות, או אפילו להתחיל לצפות במשהו מהאמצע.
- אבל אלוהים!! אתה רוצה להפוך גם את האינטרנט לפסיבי!! החברה המערבית כבר שמנה מספיק!!
תשובת אלוהים: אנחנו אפילו לא מגרדים את תחתית צנצנת המיונז המטאפורית שלנו מבחינת השמנת יתר.
אפשר אפילו לדמיין דברים יותר ספציפיים, כמו "ערוצי גלישה" - לגלוש רק לסרטונים מצחיקים, לגלוש רק לחדשות, רק למאמרים וכו'.
2. אתרים בתנועה.
אפשרות אחרת היא לאו דווקא גלישה אוטומטית, אלא דווקא נשארים באתר אחד, אלא שהאתר הזה משתנה כל הזמן. זה קיים כבר היום אבל ממש בקטנה - כשנמצאים בעמוד הבית של האפינגטון פוסט אחת לכמה שניות המאמרים ש"מתעדכנים" עוברים לרקע צהוב. למה שהמאמרים לא יתחלפו לייב גם כן? באתר המדובר של יוניקלו הלינקים (דוגמנים) יוצאים ונכנסים מהמסך כל הזמן. כל אתרי התוכן צריכים משהו כזה + הצגת תוכן. ואז אפשר להישאר באתר אחד 20 דקות, לא להקליק בכלל, ולהיות מבודרים מה שנקרא.
אז זה הרעיון... יש שיגידו שזה חזון של עצלנים ומאוננים. ואני אומר - מישהו צריך לדבר בשמנו.
אהבות והסתייגויות אפשר לרשום למטה... אלוהים קורא את התגובות שלכם.
רעיון: קורולציות אנטי
אוקיי, אז הרעיון הזה לא בדיוק מפותח לגמרי כמו הרעיון קודם שלי. אבל הנה הבסיס:
אנשים אוהבים דברים. אנשים אוהבים את אותם דברים. חברות כמו אמאזון ונטפליקס עושות מיליונים מזה שהן מסוגלות לנחש מרכישה אחת שלך איזה עוד דברים תרצה (אנשים שקנו את זה קנו גם... וכו'). בסה"כ כולנו כבשים.
מצד שני אנשים גם שונאים דברים. אנשים רוצים לשנוא. אבל האם אנשים שונאים את אותם דברים? אני מניח שכן, אבל אף אחד עוד לא עושה מזה כסף באינטרנט.
הנה הפיץ':
אתר שבו אנשיים מספרים מה הם שונאים. אני מוצא את הקורלציות:
אנשים ששונאים חצילים, שונאים גם קישואים.
אנשים ששונאים סבונים ארומטיים, שונאים גם יהודים.
אנשים ששונאים שלמה ארצי... וכו'
הקטע היחיד שעוד לא הבנתי זה איך להרוויח מזה כסף. בשביל זה אני צריך מקלחת מוחות. אחרי למקלחת!
MAKE SURE IT'S CORPORATED
אני אוהב סלט פסטה כמו כולם. כמובן שלכל אחד יש רעיון אחר למה זה בדיוק סלט פסטה. מהנסיון שלי, אם אני מזכיר סלט פסטה במקלחת עם 11 גברים, אני בד"כ מקבל 11 מתכונים שונים. אבל ברגע שראיתי את המתכון הזה, שמתחיל מ:
- פחית חלב מרוכז ממותק
- כוס (ככה היא קוראת ל3 כוסות) סוכר
- צנצנת שלמה של מיונז
- כוס חומץ
הבנתי שיש פה משהו מיוחד. יש פה הרבה סוכר. יש פה הרבה מיונז. היא מערבבת חלב וחומץ, בסיס וחומצה, בלי פחד. ממה עשויה הקיבה שלה? היא לקחה את הקונספט של סלט פסטה והפכה אותו על הראש. מי שיש לו אומץ לראות את המתכון כל הדרך, אני יכול לומר שהיא מכניסה לשם גם קצת גזר בסוף (איכס!). כן, היא מבטיחה שזה סופג את הרוטב, אבל אני לא משוכנע. זה נראה כמו אמבטיה של שומן עם קצת איטריות צפות בפנים. לחיוב אפשר לציין שהיא לפחות לא טיגנה את הסלט בשמן עמוק.
(מצאתי את זה בREDDIT - תדפדפו בתגובות, יש שם דברים שיגרמו לכם לצחוק בקול רם.)
UNIQLO
אוניקלו, אותה חברת אופנה יפנית שמעלליה כבר נסקרו בבלוג הזה לפני כמה זמן, פותחת שבוע הבא את חנות הדגל שלה בפריז. לפי הדיווחים החנות הולכת לכלול שלל מטעמים יפניים כגון בובות ראווה מסתובבות, רובוטים אנושיים ותחתונים משומשות של נערות גומי יפניות.
שניה לפני שאתם מוריקים מקנאה/מכינים את המזוודות/מבקשים ממני משלוחים של אביזרי לבוש בתוך שקיות זיפלוק, אני אפנה אתכם לאתר של החברה, שהוא לא פחות מגאוני.
ראשית, הקולקציה.
אני מעריץ גדול של שילוב בין המציאות לוירטואליה עוד מאז הניקר-פיקר (האתר האחד והיחיד שמספק את כל הצרכים שלי בקניית הלבשה תחתונה לנשים). האתר של יוניקלו לוקח את זה עוד צעד קטן קדימה, כשהוא מאפשר להקליק על האנשים עצמם, בזמן שהם בתנועה. זה הולך בכיוון טוב, ואני חושב שכולנו מבינים לאן - לכיוון אתר הפורנו המושלם. לא צריך דמיון של ז'ול ורן מעופף כדי להבין איך יראה אתר כזה.
שנית, השומר-מסך.
אם אתם כמוני, אז לא הורדתם שומר-מסך מאז ווינדוז 95. מבחינתי הצורות הגיאומטריות הזזות בכל מיני צבעים היו יותר מכל מה שאי-פעם יכולתי לבקש משומר-מסך. לא היה בי צורך, או רצון, אם יש הבדל, להוריד משהו אחר. עד עכשיו. כי יוניקלו גרמו לי להבין שהיה חסר בי משהו שאף פעם לא ידעתי אפילו שחסר. את החוסר הזה אני אני יכול למלא עכשיו עם שומר-מסך של נערות יפניות מצודדות רוקדות במקומות ציבוריים, ועל רקע אתרים היסטוריים.
תודה יוניקלו. תודה.
תרבות אירופית
התחלפו להן כבר כמה וכמה מורות לצרפתית בשיעורי ערב שאני לוקח - כולן היו נחמדות פחות או יותר, מורה מחליפה אחת היתה אפילו ממש יפה(כן כן, המורה הצרפתית הכוסית - זה ממש היה לקוח מהדמיון של... של... מישהו). המשותף לכולן היה אחד - כולן היו מקללות כמו מלח רוסי שיכור שנתקע לו הכסף במכונה של הבמבה. בהתחלה זה היה קצת מפתיע - בחורה נעימה לכל הדעות שאומרת את המקבילה הצרפתית לFUCK כל מילה שניה, כאילו היא ברוס ויליס במת לחיות, אבל לא באותה סיטואציה של חיים ומוות ומלחמה דלת-אל-דלת מול טרוריסטים, אלה בסיטואציה רק קצת יותר נעימה, של שיעור, שבו הדבר היחיד שנשחט, מרוטש, מושפל, נגרר בבוץ, מבוצע ומבוקע, זו הגופה הנרקבת של השפה הצרפתית. ובכל זאת.
המורה החדשה שלי לא מקללת. קורין היא מה שנקרא בצרפתית cultivé - יענו יודעת הרבה על הרבה דברים ומאוד מנומסת ונחמדה, וכשהיא מדברת צרפתית אני מבין הכל, אינדיקציה ברורה לכך שהצרפתית שלה ברמה מאוד גבוהה. אינדיקציה נוספת לכך התקבלה בשיעור הראשון בקורס החדש, שבו שיחקנו במשחק המפורסם של "איך זה במדינה שלך?". המשחק, למי שאף פעם לא למד צרפתית, מתחיל בזה שהמורה אומרת משהו כמו "בפריז יש הרבה מוזיאונים מפורסמים - איזה מוזיאונים יש בחור שאתה באת ממנו?" ועל התלמידים המסכנים נגזר "לפרסם" את מקום היוולדם בצרפתית שבורה. זה אף פעם לא נשמע טוב, ועוד לא עשה לי חשק לבקר באף אחת מהמדינות המתוארות ("בספרד יש בנינים יפות. יש שמש ודברים לילה"). (בקטע של המוזיאונים המלצתי כמובן על יד-ושם, לכבוד הצעירה הגרמניה החדשה בקורס, שהיתה קצת יותר מדי נינוחה לטעמי). אבל אני סוטה. קורין הוכיחה את הידענות שלה בשלב ה"איזה אנשים מפורסמים יש ברפובליקת הבננות שממנה נשטפתם אל עבר חופי צרפת שמש התרבות?". אוקיי, איטליה זה קל (האיטלקי לא היה חייב להזכיר את כ-ל הציירים ברנסנס. אוקיי, זה היה באיטליה, הבנו. אפשר לעצור במיכאלנג'לו.), וגם ספרד היה פשוט (למרות שפרנקו היתה בחירה ראשונה מעניינת מבחינתה של הספרדיה). את הסלבס שגרמניה הביאה לנו עדיף לא להזכיר. אבל מה שהפתיע היה השוויצרית שהתקשתה לציין אפילו ידוען אחד משוויץ. מהר - יש לכם אחד? אני הצעתי את ברנולי, שאף אחד מלבד קורין לא הכיר. רציתי לעלות ללוח ולהראות להם את התפלגות ברנולי, שידעו מה הם מפסידים. אפילו השוויצרית לא ידעה מי זה (מסקנה - עם גילית משפט מתמטי טוב, אל תמכור אותו לצרפתי). קורין שלפה גם את קרל יונג, וגם את פדרר(!!) שפיספסנו. כשהגיע תורי מיד שלפתי את התותחים הכבדים: יצחק רבין. שמעון פרס. "הם זוכים פרס של שלום". החדר התמלא בפרצופים משתוממים. שוויץ חושבת שאולי היא שמעה פעם על פרס. אוקיי... אולי אני מכוון גבוה מדי. "דנה אינטרנשיונל? היא גבר והיא אשה. היא מנצחת אירוויזיון תחרות." גרמניה מהנהנת, אבל אני קולט מבטים של חוסר הבנה ורחמים מצד שאר חברי האיחוד האירופי. אורי גלר? מייק ברנט? ואנונו??? כלום. לא מבינים כלום האירופאים האלה. כמו לדבר עם ברברים בג'ונגל.
אפילו קורין המתורבתת לא מכירה את ואנונו.
זה לא פלא שעוד לא צירפו אותנו לאיחוד האירופי. החינוך שם פשוט עוד לא ברמה מספקת.
בוא נירגע לשניה
יש משהו באקווריומים העצומים האלה, לא? אני נותן שלוש סיבות לאהוב אקווריומים:
1. זה כמו גן חיות רק שכל החיות מעורבבות + הכל שקוף.
2. אנשים אוהבים להסתכל על כמויות גדולות של מים.
3. הכל כחול. הכל מרגיש אחרת כשכחול.
סה"כ זה מאוד מרגיע. גם קצת מלחיץ. אני תמיד מדמיין את הזכוכית נסדקת ופתאום ברגע אחד הקיר הרביעי נפרץ וכל ההצגה נשפכת לתוך האולם. ואז זה באמת הופך לג'ונגל. אבל עד שזה יקרה, אפשר לשים את זה במסך מלא, ולנשום.
Kuroshio Sea - 2nd largest aquarium tank in the world - (song is Please don't go by Barcelona) from Jon Rawlinson on Vimeo.
ד"א - אם יפתחו פאב בחדר צפיה הזה, זה יהיה הפאב הכי מגניב בעולם. אני הייתי קורא לו "weird fishes" - אבל אני פתוח להצעות יותר טובות.
קישור בונוס למחשבות הפוכות על אקווריומים ("what contemporary grown adult person chooses to visit an aquarium of his or her own volition? I can’t imagine such a person.").
ג'סטה אינסופית
זה הגיע. היום בבוקר הלכתי לחנות ספרים וקניתי את INFINITE JEST. אני התכוונתי לקרוא את הספר הזה כבר הרבה זמן, ולמעשה רציתי לקרוא אותו מאוד מאוד מאז שראיתי את INFINITE SUMMER, שזה מבצע משותף של קוראים מכל העולם שהולכים לקרוא את הספר הזה יחדיו במשך קיץ, אבל רק עכשיו קיבלתי את האומץ.מדובר, בקלות, בספר עם הכי הרבה הייפ (שאולי את רובו אני יצרתי לעצמי?) שאי-פעם קראתי. אני מנסה לחשוב עכשיו על ספרים אחרים שמהם ציפיתי לכלכך הרבה לפני הקריאה הראשונה, ולא מוצא (אולי כשקראתי קצת שייקספיר - אבל אז ידעתי שהיצירה טובה. הציפיות שלי לגבי ההנאה שלי מהספר היו דווקא נמוכות). אחרי הכל ל INFINITE JEST:
- ישנם אתרים המוקדשים לכיצד לקרוא אותו (הרבה הערות, זאת נראית העצה הטובה ביותר)
- יש לו וויקי
- יש לו קורסים מוקדשים באוניברסיטה
- משווים אותו להכל - מהרויאל טננבאומס, ועד התנך.
אז איך אני ניגש אליו? כמו שניגשים לזונה חדשה - בתאוותנות ובזהירות. קודם כל מדובר בחתיכת בהמה של ספר, יותר מ1000 עמודים ואם אני אי-פעם אסיים אותו זה יהווה שיא חדש בשבילי (לקח לי 9.58 שניות רק לצאת איתו מהחנות). הוא שוקל טונה, ולסחוב אותו לעבודה וחזרה כל יום הולך להכניס אותי לכושר (אני כבר מרגיש את זה בשרירים).
לסחוב אותו... בסדר. אבל איך קוראים את זה?? אני לא רוצה שזה יקח לי כל החיים! אז קבעתי לעצמי מטרה נמוכה של 50 עמודים בשבוע - 200 בחודש - 5 חודשים וסיימתי. עכשיו... אני עצלן ידוע ואין לי שום ספק שכבר השבוע אני אכנס לפיגור. אז אפילו חשבתי לעשות לעצמי טבלת מטלות יומית סטייל ג'ייק לודוויק, אבל אין לי כח אפילו לזה. איפה זה משאיר אותי? עם לא-כלום מלבד כח הרצון החלש שלי. זה רק שנינו שוב. בעסה.
אז זהו, אני הולך עכשיו לקרוא... אולי רק לבדוק קודם את פייסבוק פעם אחרונה...
פרסום עצמי
ראיתי את הפוסטר הזה לפני כמה ימים ברחוב ליד העבודה שלי... לצערי עד שהבאתי מצלמה כדי לצלם אותו הוא כבר הורד, אבל למזלי(כם) היו גם כמה פליירים בתוך טלפון ציבורי אז לקחתי. בוא נספור את כל הדרכים שבהם אני אוהב את הפוסטר הזה:1. הקולאז' של התמונות ראש בכל המצבים שונים. הנה אני רציני. הנה אני צוחק. הנה אני פלוץ צרפתי. רק מהתמונות האלה אני מסוגל להרכיב בראש תסריט שלם שבו פבריס משחק את כל התפקידים, אדי מרפי סטייל. לתמונות יש גם איכות שנותנת להם תחושה של פוסטר לחיפוש נעדר או פושע. הנה הנוכל על כל פרצופיו. שימו לב שלא תיתקלו בו ברחוב - הוא אמן נואש!
2. "THIS MAN IS AN ACTOR". ההכרזה על עובדה שלא משתמעת לשתי פנים. מצטרפת לזה גם ההנחה סמויה - ההנחה שהתמונות למעלה הן למעשה ההוכחה לכך שהבנאדם באמת שחקן. ואולי באמת זאת ההוכחה? אני יודע שבשביל שחקנים תמונות ראש הן דבר שגרתי, אבל יש פה קונספט טוב לכל אנשי המקצוע. אני יכול לדמיין איך מודעה דומה שלי תיראה: "THIS MAN IS AN ENGINEER" - ולמעלה כל מיני תמונות שלי שפוף מול מחשב בחדר מואר בניאונים. לפעמים עם זקן, לפעמים מגולח, וכו'. למעשה אני שוקל את זה בחיוב לרזומה שלי. האם תמונה של מישהו עובד בסביבתו הטבעית לא צריכה להיות תנאי הכרחי לקבלת עבודה?
3. "HE WANTS TO FUCKIN ACT". כן כן. אהבתי את הפאקין. תגידו מה שתגידו. הוא לא סתם רוצה לשחק. הוא ממש רוצה. מה שאני אוהב פה זה שיש כאן גם את הייאוש וגם את הגאווה של להיות אמן. הוא רוצה לשחק, אבל אין את מה. אם רק היה הוא היה קורע לו את הצורה. בנוסף לעובדה שהוא מתייחס לעצמו בגוף שלישי - למרות שזה למעשה לא נחוץ, הרי היה יכול לכתוב "אני שחקן, אני רוצה פאקין לשחק" - אבל הגוף השלישי מרגיש יותר סמכותי - יש כאן גוף שלישי ובלתי-תלוי שקבע שהדברים הנ"ל נכונים.
4. "CAST HIM". שם טוב לסטארט-אפ - BUY ME.
5. אתר מייספייס בתור הרזומה שלך. חוצמזה שזה רעיון טוב, ובוודאי אופציה יותר טובה מלינקד-אין המשעמם טיחו, זה גם מזכיר באופן די בוטה את האמא והאבא של כל קורות החיים אונליין - הרזומה של בארני סטינסון (מהסדרה המצוינת HOW I MET YOUR MOTHER). בכל אופן זה חומר למחשבה למובטלים בינינו, וגם למובטלים בקרוב.
יש סיכוי של 27% שזה פירסום סמוי לאיזשהו משהו, אבל אני רוצה להאמין שלא. כמו כן מצורף הפוסטר השני, בצרפתית, שהוא פחות בוטה וגם פחות מוצלח (לפחות לדעתי):
מגה-מונווק
אני אישית בחרתי ביום שישי ללכת לצד השני של פריז, איפה שעשו הומאז' המוני לפטמות של פארה פוסט.
רעיון: חולצות תואמות
אוקיי, בהמשך ישיר לקו המחשבה על שילובי בגדים יצירתיים מלפני שבוע, עליתי על משהו חדש. כמו כל משהו חדש הוא שילוב של כמה דברים ישנים עם טוויסט. אוקיי, הנה הפיץ':
אני מדבר על חולצות.
אני מדבר על חולצות עם כיתובים.
אבל! הנה הקאץ' הראשון. הכיתובים לא גמורים. מדובר בחצאי משפטים מפורסמים.
יענו, אני מוכר טי-שירטים (נפרדים) עם הכיתוב: "HIT ME BABY", ו "ONE MORE TIME".
או, "FUCK LAND", "I'M ON A BOAT"
או, אולי אפילו טי-שירטים נפרדים של שלושה שועלים, וירח.
עכשיו, צריך ממש הרבה זוגות כאלה.
והנה קאץ' 2: צד אחד של הכיתוב הולך לבנים. צד שני הולך לבנות.
בום!
הרגשתם את זה?
אני יודע מה אתם חושבים. רק אנשים ממש פאתטיים ירשו לעצמם עם חולצות כאלה. כאילו, מי שלובש את החולצה מסמן את עצמו כמישהו/מישהי שמוכן לזיין אנשים באופן רנדומלי. אז זהו, שלא. א' כל, חולצות נמכרות אך ורק בזוגות (גרנטיד שאותו מספר של זוגות תואמים נמכר), כלומר ממש כמו בפאב לא "נעמיס" חולצות רק על הבנים. ב' כל, יש לי שם שפותר בבת אחת את כל בעיות השיווק והיחצנות שלנו:
MATCHING-FUCKING-TSHIRTS
הדומיין פנוי.
בום!
ערי הזהב הנסתרות פוגשות את קרייגסליסט פוגשות את תרדלס פוגשות את WEB2.0.
This is how you become great
The bra-top.
שימו לב גם לסרטון "כיצד ללבוש". יש פה מהפכה בדרך, ואני חושב שזה קשור למיזוג של פרטי לבוש שונים לפריט לבוש אחד. גם אני רוצה להצטרף למהפכה... אולי PANTS-TOP? לא משהו... UNDERWEAR-PANTS? זה אולי יותר קל למעצבים לתכנן, אבל אני לא בטוח לגבי קהל היעד... מה עם HAT-SUNGLASSES? יש פוטנציאל, אבל הכל תלוי בביצוע.
אני אמשיך לחשוב על זה. הסיסמא של ה BRA-TOP:
"I like to wear it simply by itself"
תמשיך לרדוף אותי עוד הרבה זמן.
כפיות
כמו שאתם יודעים אני אלוף צרפתית. טוב, אולי לא אלוף, אבל בהחלט חל שיפור דרמטי ברמה שלי בחודשיים האחרונים עם הקורס צרפתית שאני עושה. נגמרו הימים שאנשים היו מדברים צרפתית ואני הייתי שומע רק ג'יבריש. אני מבין לפחות כמה מילים בכל משפט, ואת השאר אני יכול כבר להשלים לבד בראש:
ז'אן-לוק-צרפתי : ".... לרוץ .... חשמל ... ... ... בחירות ... ירקות ... לפני ... האמנתי"
מהמילים האלה אני בקלות משלים לבד את הקונטקסט (זה דורש קצת אימון וקצת דימיון).
אז חמוש בארסנל המילים החדשות שאני יודע, ואחרי שבשבועות האחרונים דיברתי כמות שיא של צרפתית שוטפת בשיעורים שלי, נכנסתי לישיבת הצוות האחרונה בבטחון מוחלט, שאני הפעם הולך לא רק להבין, אלא גם לתת לכולם לשמוע קצת מנחת דעתי בצרפתית.
הישיבה התחילה כמו כל ישיבה, עם קצת קפה. עמיתי לישיבה ערבב את הקפה שלו בעזרת סכין, ואני הפצרתי בו:
"Arretez!"
הסכין עשתה רעש חיכוך חחח... חחח... עם הספל. זה היה לא נעים, ורציתי להשוויץ בצרפתית שלי. הסיבה שהוא עירבב את הקפה עם סכין היא שמסיבה לא מובנת אין לנו כפיות בקפיטריה של המשרד. אז אני כבר התכוננתי לשלב ב' במתקפת התרבות שלי - התכוונתי להגיד:
"We need to get some spoons"
ואמרתי את זה בצרפתית. אבל משום מה במקום להעריך את התרומה הקטנה שלי לשיחה שקולה ומעניינת בצרפתית, כולם שתקו הסתכלו עלי קצת מוזר. תוך כמה שניות הבנתי שמה שבעצם אמרתי היה:
"We must spoon"
אכן, משהו נאבד בתרגום בין העברית האנגלית והצרפתית. למזלי זה לא נשמע עד כדי-כך גרוע בצרפתית כמו שזה נשמע באנגלית, אבל זה עדיין היה ממש פאתטי, אפילו בסטנדרטים שלי של צרפתית. מיד נשבעתי לא לומר יותר מילה בצרפתית עד סוף הישיבה. העניין הוא, כשאני לא מול אנשים, אז הצרפתית שלי ממש סבבה - כשאני כותב טקסט לשיעורי בית, כשאני כותב SMS - אני מרגיש שאני ממש מרסל פרוסט. זה רק כשאני מדבר עם מישהו, כשיש לחץ למצוא מילים ומהר, להרכיב משפטים חזק וטוב בלחץ זמן, שהכל נשבר ומתמוטט לנגד עיני. משפטים עם כל מיני זמנים מורכבים מיד מתיישרים להווה פשוט, כל שמות העצם מיד הופכים ל-"זה". אני מתמוטט תחת הלחץ.
אז לא נותר לי דבר אלא לקוות שהישיבה בשבוע הבא אני אצא עם ידי על העליונה! שבוע הבא אני אקפוץ גבוה יותר, ארוץ מהר יותר, חזק יותר, ואדבר עם פחות גימגומים. ככלות הכל - WE MUST SPOON.
פלוצים נפוחים
בקרוב יתקיים באוניברסיטה טקס קבלת התעודות, שאני לצערי לא אוכל להגיע אליו. מאז שסיימנו ללמוד כל המחזור התקדם מאוד יש להניח - בונים מעבדים באינטל, מתכנתים משהו במיקרוסופט, נמצאים בחזית הטכנולוגית בצה"ל (חחח..). אז מה אני אומר לאנשים האלה? עם כל הכבוד לחברות הענק מגלגלות המיליארדים שלכם, ולמשכורת המנופחת שלכם (עתודאים נא להתעלם), אצלנו לפחות, באימיננט- הפלוצים היחידים הם יוזר-ג'נרייטד.
סאק-און-דאט.
(ומזל טוב לנו!)
וולפרם אלפא
וואו... זה יכול לעשות הרבה דברים...:
חומוס VS. קוראסון
התמרת פורייה
אבל למרות הכל, עדיין יש להם מה ללמוד מגוגל. דווקא כאן חסר האלמנט הויזואלי.
חומוס VS. קוראסון
התמרת פורייה
אבל למרות הכל, עדיין יש להם מה ללמוד מגוגל. דווקא כאן חסר האלמנט הויזואלי.
צרפת האמיתית
אני רוצה לכתוב כבר כמה זמן, אבל הייתי עסוק באכילה ושינה. זה לא פשוט להוביל את העולם בקטגוריות האלה, אז כל אחד פה צריך לתרום את החלק שלו - ככה זה סוציאליזם, חבר'ה.
אני ושרה וחברה שלה ובן-דוד שלה הלכנו לפארק אסטריקס לפני כמה שבועות. פארק אסטריקס הוא פארק שעשועים עם רכבות הרים וכו' בערך 50 ק"מ מפריז. נושא הפארק הוא הקומיקס אסטריקס וכולו מסוגנן לפי תקופת האימפריה הרומאית וכל השיט הזה - משהו בסגנון של יורודיסני, אבל לא. ממש לא. פארק אסטריקס הוא ליורודיסני מה שהפרברים של פריז הם לפריז. זה מה שחולון היא לתל-אביב. למי שלא הבין אני מתכוון ל מזבלה אנושית (tm). כמו ששרה וחברתה הודיעו לי בחגיגיות לפני שנכנסנו למכונית - "זאת צרפת האמיתית!".
מה זאת צרפת האמיתית? אני חושב שיש מושג כזה כמעט לכל מדינה מערבית היום. כן זה נחמד ללכת לאוניברסיטת תל-אביב, אבל אם אתה רוצה לראות את "ישראל האמיתית" אז צריך ללכת לפארק הירקון ביום העצמאות או לחולון או לתחנה המרכזית הישנה/חדשה או משהו כזה. "אמריקה האמיתית" נמצאת ב"חגורת התנ"ך" לפי אותה לוגיקה. אמנם אין שום דבר שיצביע על כך שהמקומות האלו יותר "אמיתיים" או יותר נאמנים לתרבות המקומית מאשר הערים הגדולות, אבל האינסינואציה היא שיש הרבה יותר כאלה מאשר כאלה, והסיבה שאנחנו לא יודעים על זה זה כי אנחנו חיים בבועה.
בתור מישהו עם נטיות אליטיסטיות מלכתחילה, קומפלקס מגלומניה קטן (חחח..), ובנוסף החיים בפריז, שלא תרמו כל-כך ל"עממיות" שלי מה שנקרא - התכוננתי ליציאה כואבת מהבועה.
אז באמת היה מעניין. זה היה קצת כמו ביקור בגן-חיות. ראינו את כל סוגי הערסים הצרפתים (פלורליזם במיטבו!). ראיתי לראשונה את טיבה של החפיפניקיות הצרפתית - כל הפארק למעשה מתפרק. המים הירוקים בנסיעת ה"ביג ספלאש" נראים כאילו לא החליפו אותם 20 שנה. הצבע על הקירות מתקלף. רק לפני חודש היינו ביורודיסני, וכשעושים השוואה - בעצם אי אפשר להשוות. אין השוואה. דוגמא קטנה - באחת הנסיעות בפארק אסטריקס האישה בבקרה הזהירה ברמקול את כולם לא להוציא ידיים מהרכבת, ואז היא שכחה לסגור את הרמקול וכולם שמעו אותה מדברת ומקללת 2 דקות רצופות על איך שחברה שלה עכשיו בשירותים והיא נמצאת שם לבד. אני לא יודע הרבה על דיסני, אבל אני די בטוח שמפטרים אותך אחרי בערך חצי שניה על טעות כזאת. לא כאן.
הערסים מצידם סיפקו את הסחורה והזכירו לי עד כמה צדקתי בכך שאף פעם לא הלכתי ללונה-פארק בתל-אביב. מה יותר גרוע מלעמוד שעה בתור לרכבת הרים? לעמוד שעה בתור עם ערסים מאחוריך! מה יותר גרוע מלעמוד שעה בתור עם ערסים מאחוריך? לעמוד שעה בתור עם ערסים מאחוריך ופרחות לפניך! ומה יותר גרוע אפילו מזה? אם לכולם יש טלפונים סלולריים שיכולים להשמיע מוזיקה גרועה באיכות שווה לכל נפש. התורים היו ארוכים, אבל הם נתנו לנו הזדמנות לראות כמה מהזנים היותר נדירים של ההיל-בילים הצרפתים - למשל בחור עם קעקוע של ג'וני הולידיי. הכפריים הצרפתיים על צאצאיהם נתנו הצגות של בורות וטיפשות ממש לפי הספר. בכלל, המקום הזה מספק וינדיקציה לקונספט של הדעה-קדומה. אני יודע שכל מיני אנשים צרי-מח אוהבים לעשות הכללות על כל הסטראוטיפים. אפשר אפילו לומר שסטראוטיפים סובלים מסטראוטיפ שלילי. אבל אני מוכרח לומר שכל הדעות-הקדומות שלי התבררו כמוצדקות ומדויקות. דעות קדומות הן לא כל כך נוראיות אם יש לך את הדעות הנכונות.
אבל יכול להיות שחלק מכם כבר מריחים את הסוף של הסיפור הזה - החלק שסופר פעם אחר פעם בסרטים ההוליוודיים - המערכה האחרונה, שבה הגיבור הלבן חובב היין והמוצרט והאוננות מוצא את עצמו במלון זול עם זונה רוקד לצלילי אייל גולן. או כמעט. הריגושים הכי טובים הם כנראה עדיין הריגושים הזולים והמלוכלכים, כי למרות הכל, בכל יורודיסני אין רכבת כמו טונר דה זאוס. והעובדה שכל הפארק מט ליפול, מוסיפה אלמנט מעניין נוסף של סכנה אמיתית לנסיעה. אחר כך שרה אמרה לי שזה היה "פאקינג אמייזינג אבל חבל שזה נמשך רק שתי דקות." אני לא מוצא בזה שום סאב-טקסט.
אז למרות הכל חזרתי לי בשמחה לבועה הפריזאית שלי, לחלוטין "קונטנט" מחווית הסלמינג שלי, עם עוד קצת נשק לארסנל האליטיסטי שלי. בתור עובד היי-טק, עם כל שאר האליטות, קל להתחיל לפקפק בעצמך ולחשוב שאתה בסה"כ ממוצע לגמרי. אז זהו שלא. יום אחד בביוב הספיק לי כדי "להכנס לפרופורציה". הבנתי שאני פאקינג גאון! איזה כיף!
חופש, שיוויון, אחווה
יש פה אנשים רציניים שמוכנים לצאת לרחובות.
ד"א אני דווקא אוהב את הרידיזיין כי אני אנטי-אנטי (בקרוב ההפגנה שלי).
אני אף מציע רידיזיין נוסף שבו המיני-פיד יהיה טיפה תלת-מימדי עם פונט צהוב שהולך וקטן כמו בהתחלה של סטאר-וורס.
נראה אתכם עוזבים, נראה אתכם.
THE ROOM
השאלה האחת שמהדהדת לכל אורך הצפיה בסרט THE ROOM, היא WHY? כשאני אומר מהדהדת אני מתכוון באופן הכי מילולי שאפשר - השאלה נשאלת לפחות עשרים פעמים, ואף פעם לא נענית. למה? למה? למה? למה דברים רעים קורים לאנשים טובים?
ואני לא מדבר סתם על אנשים טובים. אני מדבר על ג'וני (טומי ויזו). ג'וני שלנו הוא הגיבור הרומנטי האולטימטיבי - אולי הגדול בכל תולדות הקולנוע. בתוך חצי שעה מתחילת הסרט הוא מוצג כמאהב המושלם (סצנת סקס כואבת במיוחד לצפיה), כארוס המושלם (הוא קונה לה פרחים), כקונה הפרחים המושלם ("אתה הלקוח האהוב עלי ג'וני"), כדמות האב המושלמת (הוא מממן לנער השכן את הדירה ואת הלימודים בקולג'), חבר מושלם (מה שנדמה כמו עשרות רבות של סצנות של *השתעשעות* חברית עם כדור פוטבול), ועובד ההיי-טק המושלם (לא משלמים לו מספיק, לא מעריכים אותו מספיק).
חבל. חבל שכל זה לא מספיק לליסה, ארוסתו. ליסה היא "כלבה מניפולטיבית". ליסה שוכבת עם החבר הכי טוב של ג'וני. איך אנחנו יודעים שהוא החבר הכי טוב של ג'וני? כי הוא אומר את זה בערך 1000 פעמים. למען הסר כל ספק, האשמה כל כל כל כל כולה היא על ליסה. הסרט מדגיש את הנקודה הזו כל כך חזק עד כדי שנדמה שהחבר הוא אוטיסט למחצה שרק מסוגל לומר "אבל ג'וני הוא החבר הכי טוב שלי!".
טוב, אז התסריט של טומי ויזו מגוחך, הבימוי של טומי ויזו הוא אבסורדי (אני רק אפנה את תשומת לבכם לשתי סצנות - הסצנה של הנפילה של הפסיכולוג, וסצנת זריקת הרשמקול - חובה לראות לפחות פעמיים), אבל מה שבאמת לוקח את כל הקופה זה המשחק. אני מתרה בכם למצוא בכל ההיסטוריה של הראינוע, כולל סרטי פורנו, צוות שחקנים יותר גרוע מהצוות הזה, וספציפית טומי ויזו. האם הוא בכלל מבין מה הוא אומר? האם הוא בכלל מודע למה שמתרחש בסרט שלו? האם אי פעם קרה שניצבים בסרט שיחקו בצורה יותר מהימנה מהגיבור? אני מוכן להישבע שבסצנת בית הקפה הם ממש גנבו את ההצגה.
אני יכול להמשיך ולהמשיך עד אין קץ בלתאר את הדברים המגוחכים שרואים בסרט, אבל אין בזה שום טעם. השעיית הספק היא משימה בלתי אפשרית מהרגע הראשון. יש כל-כך הרבה קטעי WTF? שאי אפשר כמעט לספור אותם, שלא לדבר על לתאר אותם. יצירה כזאת צריך לראות כדי להאמין.
אני אשאיר אתכם עם הביקורת המעולה של הAV CLUB, שכוללת גם קטעים מהסרט, ואם אתם מתכוונים לצפות בזה עם אלכוהול וחברים (מומלץ) גם עם הוראות ההפעלה המדויקות (אני ושרה לא ידענו שצריך לצעוק "Cancer!" בסצנה המתאימה- לא שזה היה פחות מצחיק).
(אני שמעתי על הסרט ויה)
ביקורת סרט - WATCHMEN
הציפיות שלי מWATCHMEN היו כל כך גבוהות עד שהייתי כבר מוכן לשלם את המחירים השערורייתיים של כרטיס קולנוע בפריז (10.10 יורו בלי מנוי, שכמובן נאלצתי לעשות מיד). עברו יומיים מאז שראיתי את הסרט ועדיין קשה לי לומר אם אני ממליץ עליו או לא.
אני חושב שזה היה הסרט המחורבן הטוב ביותר שאי-פעם ראיתי, או אולי הסרט המעולה הגרוע ביותר?
אז כן, הסרט יפה מבחינה ויזואלית (רואים הרבה זין וגם כמה ציצים), והוא גם מיוחד במינו במובן שהוא לא דומה לאף סרט סופר-גיבור אחר, והבמאי הרשה לעצמו המון (בוא נעשה סצנה של חצי שעה על המאדים שאף אחד לא יבין! בתור עורך לא הייתי מכניס את זה אפילו לסרטון סקי שלנו) בשביל סרט הוליוודי. הסרט נשאר נאמן למקור (לא שטרחתי).
אבל זאת בדיוק הבעיה. כל השעתיים הראשונות של הסרט הן פאקינג אקזפוזיציה. הדמויות דווקא מעניינות, אבל אין שום אלמנט של מתח. נאדה. רק לפני שבוע קראתי את הפוסט המעולה הזה על השיחות בין סטיבן ספילברג וגורג' לוקאס על איך לעשות את אינדיאנה ג'ונס (סמית' במקור). כמה מאמץ השקיעו שם בלדאוג שהקהל יהיה במתח כל הזמן... גם באקזפוזיציה (נקודות 5/6 בפוסט הנ"ל). אז בWATCHMEN אנחנו עוברים דמות דמות, ולא מבינים למה לעזאזל זה קשור, ואחרי שעה וחצי אתה כבר מת לאיזה שואה גרעינית קטנה, רק בשביל לפלפל קצת את הסרט. הדמויות הרבה הרבה יותר מושקעות מהסיפור, אבל לא מושקעות מספיק כדי שאשכרה יהיה לנו *אכפת* מאף אחת מהן. וכל ההיסטוריה הזאת כשלמעשה הכל כבר סופר באופן היפר-מינימליסטי בכתוביות הפתיחה של הסרט (הגאוניות) על רקע הזמנים-הו-הם-משתנים של בוב דילן. אחרי זה כבר אפשר ללכת לישון.
והמוזיקה בסרט היא עוד פספוס. השירים מעולים אחד אחד, אבל מה הקטע עם הסיקסטיז? הסרט מתרחש באייטיז עם קצת קפיצות לאחור, אז למה אנחנו תקועים עם הנדריקס, ג'ניס ג'ופלין ובוב דילן? בגלל שתי סצנות בוייטנאם? זה לא פאקינג פורסט גאמפ. קצת קיור או סמיתס בבקשה בשביל סוף העולם הקרב ובא. וסצנת סקס על רקע "הללויה"? טאצ' של ואגנר בסיום? כן... הכל קלאסיקות, אבל צריך גם קצת *עידון* מה שנקרא...
לא רוצה לעשות ספוילרים, אבל הרבה עידון לא היה כאן.
אבל גם אחרי שהשמצתי כל דבר אפשרי, אני חייב לומר ש... הסרט מעניין. למרות, ואולי בגלל כל קטעי הWTF?! שלו (אני עדיין לא מבין מה לעזאזל קרה על מאדים!). ולו רק בגלל שהוא שונה. ולו רק בגלל שהוא סרט טוב ומחורבן בבת אחת.
אני חושב שזה היה הסרט המחורבן הטוב ביותר שאי-פעם ראיתי, או אולי הסרט המעולה הגרוע ביותר?
אז כן, הסרט יפה מבחינה ויזואלית (רואים הרבה זין וגם כמה ציצים), והוא גם מיוחד במינו במובן שהוא לא דומה לאף סרט סופר-גיבור אחר, והבמאי הרשה לעצמו המון (בוא נעשה סצנה של חצי שעה על המאדים שאף אחד לא יבין! בתור עורך לא הייתי מכניס את זה אפילו לסרטון סקי שלנו) בשביל סרט הוליוודי. הסרט נשאר נאמן למקור (לא שטרחתי).
אבל זאת בדיוק הבעיה. כל השעתיים הראשונות של הסרט הן פאקינג אקזפוזיציה. הדמויות דווקא מעניינות, אבל אין שום אלמנט של מתח. נאדה. רק לפני שבוע קראתי את הפוסט המעולה הזה על השיחות בין סטיבן ספילברג וגורג' לוקאס על איך לעשות את אינדיאנה ג'ונס (סמית' במקור). כמה מאמץ השקיעו שם בלדאוג שהקהל יהיה במתח כל הזמן... גם באקזפוזיציה (נקודות 5/6 בפוסט הנ"ל). אז בWATCHMEN אנחנו עוברים דמות דמות, ולא מבינים למה לעזאזל זה קשור, ואחרי שעה וחצי אתה כבר מת לאיזה שואה גרעינית קטנה, רק בשביל לפלפל קצת את הסרט. הדמויות הרבה הרבה יותר מושקעות מהסיפור, אבל לא מושקעות מספיק כדי שאשכרה יהיה לנו *אכפת* מאף אחת מהן. וכל ההיסטוריה הזאת כשלמעשה הכל כבר סופר באופן היפר-מינימליסטי בכתוביות הפתיחה של הסרט (הגאוניות) על רקע הזמנים-הו-הם-משתנים של בוב דילן. אחרי זה כבר אפשר ללכת לישון.
והמוזיקה בסרט היא עוד פספוס. השירים מעולים אחד אחד, אבל מה הקטע עם הסיקסטיז? הסרט מתרחש באייטיז עם קצת קפיצות לאחור, אז למה אנחנו תקועים עם הנדריקס, ג'ניס ג'ופלין ובוב דילן? בגלל שתי סצנות בוייטנאם? זה לא פאקינג פורסט גאמפ. קצת קיור או סמיתס בבקשה בשביל סוף העולם הקרב ובא. וסצנת סקס על רקע "הללויה"? טאצ' של ואגנר בסיום? כן... הכל קלאסיקות, אבל צריך גם קצת *עידון* מה שנקרא...
לא רוצה לעשות ספוילרים, אבל הרבה עידון לא היה כאן.
אבל גם אחרי שהשמצתי כל דבר אפשרי, אני חייב לומר ש... הסרט מעניין. למרות, ואולי בגלל כל קטעי הWTF?! שלו (אני עדיין לא מבין מה לעזאזל קרה על מאדים!). ולו רק בגלל שהוא שונה. ולו רק בגלל שהוא סרט טוב ומחורבן בבת אחת.
(ודווקא מ"ואלקירי" נעדר ההייפ, עם טום קרוז המושמץ, ממש נהנתי.)
הירשם ל-
רשומות (Atom)
רשומות
